ויקיליקס, אירן ומדינות ערב

בעקבות הדלפת המסמכים החסויים באתר ויקיליקס, מיהרו קברניטי הרפובליקה האיסלאמית להגיב על התדמית השלילית של מדינתם, כפי שהיא נחשפת במסרים הלא-רשמיים של מנהיגים ערביים ביחס לאירן. הדלפות אלו מלמדות שמנהיגי מדינות ערב, ביניהן ערב הסעודית, מצרים, קטר, בחריין ואיחוד האמירויות הערביות, רואות בתוכנית הגרעין האירנית איום מוחשי.

בשיחה שהתקיימה עם דיוויד פטראוס, מפקד פיקוד המרכז של צבא ארצות-הברית, ציין מלך ערב הסעודית עבדאללה שיש "לערוף את ראש הנחש", בהתייחסו לאירן. פרסום אחר חושף שיורש העצר של אבו דאבי, הנסיך מחמד בן זאיד אל-נהיאן, גורס שפצצה גרעינית בידי אירן היא איום מהותי אף יותר מארגון אל-קאעדה. הדלפות ויקיליקס חושפות גם את הדאגה של נשיא מצרים, חֻסני מבּארכּ, שהתייחס לתוכנית הגרעין האירנית בשיחות לא-רשמיות, והדגיש, "כולנו מבועתים"!.

בתגובה לחשיפה של ויקיליקס, ציין נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, שפרסום המסמכים הוא חלק מ"הלוחמה הפסיכולוגית" שאותה מנהלת ארצות-הברית נגד מדינתו (Press TV, November 29 2010). דובר משרד החוץ האירני, ראמין מהמאן-פּאראסת, טען אף הוא שפרסום זה הוא מהלך מחושב ותכליתו לחרחר מלחמה בקרב מדינות המפרץ הפרסי. הוא גם קרא לשכנותיה הערביות של אירן לגלות ערנות יתרה לטקטיקות אמריקניות מעין אלו (Press TV, November 30, 2010).

מלבד האשמות כלפי ארצות-הברית על כך שהדליפה מסמכים אלה בכוונה, חושפת התגובה האירנית תמורות אחדות בתפיסת הביטחון האזורית של הרפובליקה האסלאית. תמורות אלו כוללות פרטים על עמדת ההנהגה האירנית כלפי סוגיית הביטחון במזרח התיכון, התפקיד של ארצות-הברית באזור והיחסים בינה לבין שכנותיה במפרץ הפרסי.

המדיניות האזורית של אירן התבססה על היותה המדינה הכשירה ביותר להבטחת ביטחון המפרץ עוד מימי שלטונו של רזא שאה פּהלוי (1941-1925). לאחר המהפכה האיסלאמית ב-1979, היא שאפה להפוך לחוד החנית האיסלאמית במזרח התיכון. בעשור האחרון משתדלת אירן לערער ולהגביל את כוחה של ארצות-הברית במזרח התיכון בכלל ובמפרץ בפרט, ובה בעת היא פועלת למען ביצור מעמדה האזורי. הנשיא אחמדינג'אד ותומכיו הפוליטיים משוכנעים כי לאירן נתונה הזכות להיות הכוח הדומיננטי באזור, וסבורים כי הנסיבות הנוכחיות מצביעות על כך שהמדינות הערביות יקבלו את הנהגתה בעתיד הקרוב.

המכשול העיקרי שניצב בפני אירן כמנהיגת אזור המפרץ הפרסי הוא ההסתמכות של מדינות המפרץ הערביות על גורם הגמוני זר שיבטיח את ביטחונן בשעת הצורך. בעבר היו אלו הבריטים, שקיימו קשרים הדוקים עם מדינות המפרץ הערביות עד לשנת 1971, ובהמשך החלו למלא תפקיד זה האמריקנים. בהתאם לכך, אחדות ממדינות המפרץ, ביניהן כווית, בחריין, קטר, איחוד האמירויות הערביות ועומאן, מארחות מתקני צבא וחיילים אמריקנים בשטחן הריבוני. וכך, בעוד שמדינות המפרץ הערביות רואות בכוחות אלה ערובה לביטחונן הלאומי, אירן רואה בנוכחות האמריקנית הזרה סכנה מהותית ומכשול לשאיפותיה האזוריות.

במהלך שנות התשעים של המאה העשרים, נועדה מדיניות ה"בלימה הכפולה" של הנשיא ביל קלינטון לבודד את אירן בזירה הבינלאומית ולחתור תחת השפעתה האזורית. הפלת משטרו של סדאם חוסין ב-2003 וחוסר הוודאות לגבי עתידה של המדינה, לאחר הפלישה האמריקנית, עוררו חוסר יציבות בעירק. מנהיגי הרפובליקה האיסלאמית ביקשו לנצל נסיבות אלה על-מנת להגביר את ההשפעה האירנית בעירק, וכך להציב אתגר לנוכחות האמריקנית באזור. בהתאם לכך יצרה איאן "מרחב השפעה" בתוככי עירק. היא דאגה לטפח קשרים תרבותיים, דתיים ומסחריים עם הרוב השיעי בעירק, תמכה במאבקיהן של מיליציות שיעיות כנגד סונים ועודדה את ההתנגדות לכיבוש האמריקני במדינה זו. באופן דומה, גם בלחימה המתמשכת באפגנסתאן מצאה אירן קרקע פורייה לקידום האינטרסים שלה.

מאמציה של אירן לחזק את השפעתה ברחבי המזרח התיכון משתקפים גם בתמיכתה בעימותים סיעתיים ובמאבקים בין עדתיים, רובם בין סונים לשיעים, בלבנון, תימן ועזה. בכל אחת מהזירות הללו, מצאו עצמם פלגים פרו-מערביים, שקיבלו תמיכה ממדינות ערביות סוניות, במאבק אלים עם פלגים שנתמכים על-ידי אירן. כתוצאה מכך, החלו משקיפים ומומחים באזור להתייחס לעימותים אלה כאל "מלחמה הקרה" בין אירן למדינות ערב.

אירן המשיכה לקדם את תדמיתה כמדינה היחידה שביכולתה להנהיג את ההתנגדות האיסלאמית בפני המערב ובפני הכוחות הציוניים, ובה בעת שקדה על עמימות בכל הקשור למדיניותה הגרעינית אל מול המערב. בקרב ציבור נרחב במדינות ערב ניעורו גילויי אהדה רבים שתומכים בהתחזקותה של אירן, גם בתחום הגרעין, על-מנת שתהווה מעין "משקל נגד" כוחן והשפעתן השליליות של ארצות-הברית וישראל באזור. בגילויי אהדה מעין אלה בקרב ציבור נרחב במדינות ערב היה לערער על מעוזי הלגיטימציה של מנהיגים ערביים, שנתפסים, לעיתים שכיחות, כמי שנכנעים בנקל לכוחות מערביים.

בנוסף לכך, קיים חשש בקרב מנהיגים ערביים שנשק גרעיני יבטיח את ההגמוניה האירנית באזור המפרץ בפרט ובמזרח התיכון בכלל, אך בהצהרותיהם הפומביות בעניין זה הם נוקטים בלשון זהירה. כך, למשל, למרות שהמועצה לשיתוף פעולה במפרץ מצהירה באופן קבוע על תמיכתה ב"זכותה [של אירן] להחזיק באנרגיה גרעינית למטרות שלום", היא גם מקפידה להפציר באירן לשתף פעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

זאת ועוד, עם התגברות ההערכות בדבר תקיפה אפשרית של ארצות-הברית ו/או ישראל על מתקני גרעין אירניים, החלה הנהגת הרפובליקה האיסלאמית לאיים בפעולת תגמול נגד בסיסים אמריקניים שממוקמים במדינות המפרץ הערביות. ביוני 2007, עלי שמח'אני, היועץ האסטרטגי של עלי ח'אמנהאי, הצביע על אפשרות של "פעולת גמול" שכזאת מצד אירן, שתכלול שיגור טילים נגד מטרות אסטרטגיות במדינות המפרץ הערביות, ביניהן בתי זיקוק נפט ותחנות כוח.

החשש של מדינות המפרץ הערביות מפני מימושו של תרחיש שכזה, בדמות מתקפה אירנית על מתקניהן האסטרטגיים, הפך לנדבך במדיניות החוץ הרשמית שלהן בסוגיית תוכנית הגרעין של אירן. במסיבת עיתונאים, שהתקיימה במאי 2006, הצהיר הנסיך הכוויתי אל-אחמד ג'אבּר אל-צבּאח ש"אין סיבה לחשוש מתוכנית הגרעין האירנית למטרות שלום". בפברואר 2007 ביטא גם שר החוץ הבחרייני השיח' ח'אלד, את התמיכה של מדינתו בזכות של אירן ליישם "תוכנית גרעין למטרות שלום" (arabicnews.com, February 26, 2007; Gulf States Newsletter, June 23, 2006).

בשנת 2006, בעקבות ההסלמה במאבקים הסיעתיים בעירק והעימות בין הפת"ח לחמאס על ההנהגה ברשות הפלשתינית, החלו להתגבר בקרב ההנהגה הסעודית הקולות שהוכיחו את אירן ובאי-כוחה על תרומתם לחוסר היציבות במזרח התיכון. השיקולים של ערב הסעודית נגד הפיכת אירן לכוח הגמוני באזור הם בעיקר אסטרטגיים, החשובים שבהם קשורים באבטחת מצבורי הנפט הגדולים שברשותה במזרח המדינה, וכן אבטחת תעבורת מיכליות הנפט מהמדינה ומחוצה לה במימי המפרץ.

על שום ההיסטוריה הטעונה בין שתי המדינות ומשום שאירן כבר איימה בעבר לחסום את מצרי הורמוז, ערב הסעודית אינה מעוניינת שהמסחר הסעודי יהיה תלוי בחסדיה של אירן. זאת ועוד, משפחת המלוכה הסעודית חושדת כי אירן מסייעת לתנועות רדיקאליות ומקדמת את האידיאולוגיה המהפכנית שלה, דבר שעלול להפר את היציבות הפוליטית בממלכה. נוכח חששות אלה, שקלה ההנהגה הסעודית את ההצעה האמריקנית לתמוך בבידודה של אירן.

על-אף השיקולים של ההנהגה הסעודית, העריכו בתהראן ששחיקת מעמדה של ארצות-הברית באזור יגרום למדינות הערביות, וביניהן ערב הסעודית, להכיר בכוחה הגובר ובהתפשטות השפעתה של אירן. הקשיים של ארצות-הברית בהתמודדות עם המאבקים הבין-עדתיים והסיעתיים באזור, עוררו חשש בקרב מדינות ערב הסוניות, ביניהן ערב הסעודית, שעימותים אלה יערערו על יציבות משטריהן.

בנוסף לכך, ארצות-הברית לא הצליחה עד כה לבלום את ההשפעה האזורית המתרחבת של אירן וגם לא את קידום תוכניתה הגרעינית. גם האפשרות של הגררות האזור לעימות צבאי בין ארצות-הברית לאירן, היוותה גורם לדאגה בקרב מדינות המפרץ הערביות.

וכך, בינואר 2007, קיבלה העמדה האירנית חיזוק מצד המלך הסעודי עבדאללה, שסטה מן המדיניות האמריקנית שקראה לבודד את אירן, והזמין את יו"ר הפרלמנט האירני עלי לאריג'אני לביקור בריאד. ההזמנה של המלך עבדאללה, שנועדה להשקיט את המאבקים בעירק, לבנון והרשות הפלשתינית, פתחה מחדש את ערוץ התקשורת בין שתי המדינות.

בהמשך ח'אמנהאי אף פנה למלך הסעודי שיסייע בתיווך בין אירן לארצות-הברית בנושא הגרעין. מהלך נוסף בהפשרת היחסים הטעונים בין שתי המדינות התרחש בסוף אותה שנה, כאשר המלך עבדאללה הזמין את הנשיא אחמדינג'אד להשתתף בטקסי החג' המסורתיים.

ההנהגה האירנית גילתה אהדה כלפי הפשרת היחסים בינה לבין ערב הסעודית, ואף יותר מכך העריכה את ניסיונותיה של הממלכה הסעודית לצנן את יחסיה עם ארצות-הברית. במרץ 2007 גינה המלך עבדאללה את הפלישה האמריקנית לעירק כ"כיבוש זר נטול לגיטימציה"; נמנע מהשתתפות פעילה בוועידת השלום שהתקיימה באנאפוליס בחסות ארצות-הברית, ואף ביטל את השתתפותו בארוחה רשמית שתוכננה לכבודו בוושינגטון במהלך נובמבר 2007. העמדה החדשה שהציג המלך הסעודי אותתה לאירנים שערב הסעודית לא תהווה מכשול בפני שאיפותיה הגרעיניות של אירן. כמו-כן, מחקר שנערך בשנת 2007 בהזמנת המג'לס האירני קבע ש"שיפור היחסים עם ערב הסעודית, יכול לשפר את עמדת המיקוח הדיפלומטית של אירן נגד המערב" (BBC Monitoring, April 16, 2007).

ואולם, מהלכי ההתקרבות בין אירן לערב הסעודית לא נמשכו לאורך זמן. ערב הסעודית חיפשה אחר אסטרטגיה שתאפשר לה להתקרב לאירן בניסיון להגביל אותה. בד-בבד ביקשה ההנהגה הסעודית להבטיח את מעוזי כוחה והשפעתה האזוריים, וזאת בלי לפגום באופי יחסיה עם ארצות-הברית מאידך-גיסא.

המסרים החשאיים שהודלפו בויקיליקס חושפים שעל-אף הצהרותיהם הפומביות של מנהיגי מדינות ערב, שמגלים תמיכה באירן וב"זכותה (להפיק) אנרגיה גרעינית לצרכי שלום", מקנן בקרבם חשש שאירן אכן תשיג נשק גרעיני.

הצהרות התמיכה הפומבית מצד מרבית מדינות ערב, מסייעות להנהגה האירנית להציג את ההרמוניה וההסכמה ששוררים בין אירן לשכנותיה. בתגובה לגילויים הלא-רשמיים בויקיליקס, שמשקפים עמדה אחרת, ובמענה לשאלת עיתונאים לדעתו של הנשיא על כך שהעולם הערבי רואה באירן את הגורם המאיים ביותר על ביטחון האזור, הדגיש הנשיא אחמדינג'אד ש"מדינות האזור הן ידידותיה ואחיותיה [של אירן], ואמירות אלו לא ישפיעו על היחסים ביניהן" (IRNA, November 30, 2010).

גם אמצעי התקשורת האירניים מיהרו לפרסם הצהרות מפי מנהיגים ערביים שתומכים בעמדה הרשמית של אירן, לפיה החשיפה של ויקיליקס הייתה חלק ממזימה אמריקנית לחתור תחת היחסים ההדוקים הקיימים בין מדינות מוסלמיות.

בעמדתה הרשמית ממשיכה אירן לדבוק בדעה שהמזרח התיכון בכלל והמפרץ הפרסי בפרט יהיו יציבים יותר מבחינה ביטחונית, כאשר ארצות-הברית תסיג את כוחותיה מהאזור ומדינות מוסלמיות יקבלו על עצמן את האחריות לביטחון האזורי. מדינות המפרץ הערביות חוששות שאם יתממשו שאיפותיה של אירן והכוחות האמריקניים אכן ייסוגו מהאזור, אירן תהפוך לכוח הדומיננטי ביותר במפרץ.

בשוך סערת ויקיליקס, שר החוץ היוצא של אירן מנוצ'הר מֻתַקי, הצהיר כי למדינות המפרץ הערביות אין סיבה לחשוש מפני התחזקותה של אירן. בוועידת ביטחון שהתקיימה בבחריין הוא הצהיר בפני עמיתיו: "עוצמתנו האזורית היא העוצמה שלכם ועוצמתכם האזורית היא העוצמה שלנו... צמיחתנו רק תניב את הצמיחה של אחרים (al-Jazeera, December 4, 2010). הדלפות ויקיליקס, שחשפו את חששם של מנהיגים ערביים מפני אירן, הבהירו מדוע ההצעה של אירן - שעיקרה יציאת כוחות ארצות-הברית מהמפרץ ויצירת מסגרת ביטחונית בחסות מדינות האזור - לא הצליחה לזכות בתמיכתן הסוחפת של מדינות המפרץ הערביות.