מנשר ניצולי השואה - מסר לאנושות

ב-12 בדצמבר התקיים במלון "דן פנורמה" בחיפה הכנס הבינלאומי השנתי של ה- ITF- International Task Force "כוח המשימה הבינלאומי" שהוקם לאחר "כנס סטוקהולם 2000 להפקת לקחי השואה" .מדי שנה מתקיים כנס הקבוצה במדינה אחרת והשנה ישראל ארחה את הכנס, והיו"ר שלו היה מר דן תיכון, מי שהיה יו"ר הכנסת. הכנס נערך על-ידי בית הספר ללימודי השואה ביד ושם. התבקשתי על-ידי מנהלת בית הספר,גברת דורית נובאק, לשלב בדבריי קטעים מתוך מנשר ניצולי השואה. הם לא הכירו אותו. זה מובן. פחות מובן הוא שבארץ לא מכירים אותו.

לא הדור המבוגר ולא הדור הצעיר. בני נוער שערכו את ההפגנה בשעתה מול הכנסת למען הניצולים ואשר גם בפניהם קראתי קטעים מן המנשר, לא ידעו אותו וביקשו לדעת היכן ניתן למצוא את תוכנו. זאת אף שהמועצה הפדגוגית של משרד החינוך, לאחר לחץ כבד מצדנו, פרסמה אותו בשעתה במסגרת ידיעון למורה אך לא נעשה בו שימוש, מכול מקום לא שימוש כחלק ממערך הלימודים על השואה והתקומה.כשם שכול פרק התקומה, כלומר ניצולי השואה ומדינת ישראל, לא מוצאים מקום בנרטיב הישראלי, לא הרשמי ולא הבלתי רשמי.

מנשר ניצולי השואה עשה דרך ארוכה עד לפרסום זה, כמעט 9 שנים לאחר שהתקבל בסיום "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה- המשמעות המוסרית והערכית לעולם" שנערך ביד ושם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה באפריל 2022. מכיוון שזאת הפעם הראשונה שמסמך כזה, שהיא מסמך מכונן, התפרסם מטעם ציבור הניצולים בישראל, ראינו לנכון, בשעתו, לעשות מאמצים שהוא יפורסם בעולם. שכן המשמעות היא כפולה ומכופלת. גם במה שיש בו וגם במה שאין בו.

הוא אינו נוגע בהיבטים החומריים שלדאבוננו, השואה, כפי שממשיכה להתפרסם בתקשורת ,עוסקת בהם. המנשר עוסק בהיבטים המוסריים והערכיים ובהם בלבד, וזה לעצמו ראוי היה שימצא הדים במסגרת בינלאומית, בראש וראשונה באומות המאוחדות.

משום כך המאמצים שלנו הופנו בעיקר אל הזרוע ההסברתית של מדינת ישראל-כלומר משרד החוץ, שיפעל לפרסום המנשר בשפות השונות. פנינו בעבר לראשי המשרד ולאנשים שעומדים בראש המחלקות הנוגעות בדבר ואפילו לא זכינו למענה. ביום העיון על יחסי ישראל והאו"ם אשר עליו פרסמתי פוסט ב-17 בנובמבר 2010. הזכרתי בין היתר את אביתר מנור, סמנכ"ל ארב"ל - ארגונים בינלאומיים - במשרד החוץ, שדיבר כמצופה על חשיבות הקשרים בין ישראל לארגון הבינלאומי החשוב. חשבתי שאדם שחולש על התחום הזה ימצא עניין במנשר. הוא ככול הנראה, או המשרד שלו, לא מצאו בו עניין, שכן אני יודע שהוא קיבל את תוכנו, אבל לא זכיתי למענה. וזה היה לפני העיצומים של המשרד.

אני תוהה מה יש במנשר הזה שמשרד החוץ, לא רק זה שבראשו עומד אביגדור ליברמן אלא גם ההוא שבראשו עמדה ציפי לבנה לא הגיבו. אפשר ושרי החוץ כלל לא מודעים לכך. ייתכן שזאת מעין החלטה מקובעת במשרד הזה, (בלא כול קשר למי שעומד בראשו) שכאשר מדברים על דברים הומאניים, יש להתייחס לזה כאל אש, או לפחות לאיזה מטען צד שעלול חלילה לפעול נגדנו.

מסתבר שגם באותה זרוע שהיא אמונה על "הסברה" גם כן הגיעו למסקנה שככול שנדבר פחות בסוגיה ההומאנית, כן ייטב. זאת גישה תמוהה - במקרה הטוב. לדעתי, זאת גישת עוועים הרסנית. שכן המנשר הזה הוא מנשר של תקווה, מנשר של כמיהה לעולם טוב יותר, מנשר שקורא להילחם ללא פשרות נגד אנטישמיות וגזענות בעולם. מנשר יהודי אוניברסאלי בכל הנימים שבו.

ביום ג' הקרוב ב-25 בינואר מקיימת העמותה הפרלמנטארית לזכר ניצולי השואה כנס בשם ""פני הניצולים לאן?,. אילו רציתי להיות ציני הייתי נותן תשובה מקאברית לשם המוזר הזה. אגב, לפי הפרסום בתוכנית ,כול הדוברים ללא יוצא מן הכלל, לא מעלים, ולו ברמז, את הבשורה -התקומה של הניצולים כאן במדינה. למצער, אני מציע שלפחות במעמד זה יקראו את מנשר ניצולי השואה. הכנסת היא במה נאותה לקריאת מנשר זה לקראת יום הזיכרון הבינלאומי.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על-ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-1 בנובמבר 2005. החלטה: "זיכרון השואה" מאזכרת בסעיפי המבוא שלה את ההכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות אדם, מגילת האומות המאוחדות ואת האמנה לענישה ומניעת רצח עם. כמו-כן היא מציינת כי בשואה נרצח שליש מהעם היהודי. מי שיזם את חוק יום הזיכרון הבינלאומי לשואה היה שר החוץ סילבן שלום, שהצליח להעביר אותו בעצרת האו"ם בהסכמה מוחלטת.

בכול מקרה כמי שנמנה עם יוזמיו של "מנשר הניצולים" בשעתו (שקדם, כאמור להחלטת עצרת האו"ם), יחד עם עמיתיי מקרב ניצולי השואה ואנשי יד ושם, אני רואה לנכון לפרסם אותו לא רק בעברית אלא גם בתרגום הרשמי לאנגלית כפי שהוא מופיע ב"יד ושם". זאת לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שעליו הכריזה עצרת האומות המאוחדות. הפיצו אותו!! הוא לכבוד לכולנו. הוא יוצא מכאן- מן הלב של שרידי השואה אלה שהלכו מאיתנו ואלה שעדיין חיים..

אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל. המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד? אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל - מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה. מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם - אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר. "לא תרצח" - היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני.

זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכול כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו-זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים.

תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על-אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.
מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.