מלחמת עזה נועדה לחיסול שיחות השלום

מסמכי אל-ג'זירה חושפים מדוע תקפה ישראל את עזה במבצע עופרת יצוקה, ואת התרומה החשובה שתרם אלוף פיקוד הדרום באותה שעה, יואב גלנט, להסלמת המצב ברצועת עזה ולביצוע המבצע. המסמכים מסבירים מדוע אהוד ברק כה נחוש לתגמל אותו ולמנותו כרמטכ"ל תחתיו, כדי שיוכל בעתיד לטרפד כל אפשרות לשלום עם הפלסטינים.

המסמכים מראים כי בשלהי ממשל אולמרט הגיעו ישראל והרשות הפלסטינית לכמעט הסכם שלום. בהסתמך על הצהרת אבו מאזן לאחר פרסום המסמכים - שכל פרטי המשא-ומתן היו בידיעה מלאה של כל מדינות ערב שלא התנגדו לשום הסכמה - ברור כי ניתן היה תוך כמה שבועות להגיע להסכם. במקום לעשות כך, ולהביא לסיום היסטורי לסכסוך, החלה הסלמה בין רצועת עזה לישראל, שהובילה במהירות למבצע עופרת יצוקה. ההסלמה עם עזה לא הייתה פרי המקרה. החמאס ודאי ידע על ההתקדמות בשיחות, והיה מוכן לעשות הכל כדי לחבל בהן. החמאס ידע היטב, מניסיון העבר, כי ישראל לא תשתוק מול הסלמה ביטחונית, והיה לו קל לגרום למלחמה.

מבצע "עופרת יצוקה" גנז סופית את האפשרות להמשך השיחות ולהגעה לשלום. אין ספק כי ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ושר הביטחון אהוד ברק ידעו כי תקיפת עזה תגרום להפסקת שיחות השלום, ואולי לחיסול האפשרות לחידוש השיחות לזמן רב.

מדוע העדיף אולמרט לתקוף את עזה במקום להגיע לשלום? הסיבות העיקריות הן כנראה חישוב סיכוייו בבחירות שהתקרבו, ומחיקת התדמית הגרועה שלו ממלחמת לבנון השנייה. אילו היה אולמרט הולך לבחירות עם הסכם שלום, היה צפוי בכל מקרה לקרע עם רוב המתנחלים ומחנה ארץ ישראל השלמה. הנזק לתדמיתו שגרמה מלחמת לבנון, בתוספת הקרע עם כמחצית המצביעים, היו מקשים עליו להיבחר שוב. לעומת זאת, מבצע צבאי קל ופשוט בעזה, ללא אבידות לישראל, היה יכול להקנות לו תדמית של מנצח צבאי ולחזק את סיכוייו בבחירות.

אהוד ברק סייע לאולמרט בבחירה בתקיפת עזה וחיסול הסיכוי לשלום, בגלל חששו כי הסכם שלום יחסלו ציבורית, לאחר שדמותו נשענה על הקביעה ש"אין פרטנר". ברק מאמין בנחישות כי אסור להאמין לערבים, ומגע עימם צריך להיות רק דרך כוונת רובה.

בישראל, מצידה, ובוודאי בין המצדדים בדעותיו של אהוד ברק במערכת הביטחון, הייתה מוכנות ברורה לעשות הכל כדי לחבל בשיחות השלום. הבעיה הייתה שהשיחות התנהלו בשיתוף מלא של ארצות הברית, כך שכדי לפוצצן היה צריך אירוע שלא קשור לשיחות, כמו מלחמה. אלוף פיקוד הדרום היה באותה שעה יואב גלנט, שאז והיום פעל בתיאום מלא עם אהוד ברק.

בשנות החמישים היה מצב מתיחות מתמיד בין ישראל לרצועת עזה. הרקע היה הסתננות פליטים שגורשו מישראל במלחמת 1948 וניסו לחזור לכפריהם לאסוף רכוש שנותר. היו גם חדירות של ארגונים פלסטינים שרצו לפגוע בישראל. בדרום פעל אז מקבילו של יואב גלנט, סגן אלוף אריאל שרון, שפיקד על יחידה 101 ואחר-כך על הצנחנים. בסדרת פגיעות ותקיפות על בסיסים מצריים ברצועה, ועל בסיסים ירדניים בצד השני, יצר שרון מתיחות מתמדת שהובילה למלחמת סיני, 1956. במלחמה זו תקפה ישראל את מצרים, בסיוע בריטניה וצרפת, כדי לנסות להפיל את הנשיא גמאל עבדול נאצר, שהלאים את תעלת סואץ. ההתקפות הישראליות הוצגו לישראלים כפעולות תגובה. מסמכים רבים שנחשפו, והיסטוריונים רבים - מאוחדים בדעה כי הפעולות הישראליות לא היו תגובה אלא מבצעי הסלמה מכוונים.

לברק, בסיוע גלנט בפיקוד הדרום, ובשיתוף פעולה סמוי של החמאס, היה קל לגרום להסלמה פעם נוספת, הסלמה שתוביל להפסקת שיחות השלום.