כשמנחם בגין ז"ל רצה לדבר בשבחי השלום שהושג גם מצרים, הוא נהג להשתמש בפסוק התנ"כי "ותשקוט הארץ ארבעים שנה.” ובכן, ארבעים שנה עדיין לא חלפו, וכבר אנו יכולים להתחיל את הספירה לאחור של הסכם השלום עם מצרים, ואולי אף של זה עם ממלכת ירדן. בין היתר משום שלמעשה מעולם לא היה לנו הסכם שלום עם העם המצרי, אלא עם אדם אחד ששמו אנואר סאדאת. היורש שלו, חוסני מובראק, הואיל ברוב חסדו להאריך את הסכם השלום, או לפחות חלק ממנו, גם לתקופת כהונתו. זה המצב גם עם הסכם השלום שעשה
יצחק רבין ז"ל עם המלך חוסיין.
שלא יובן לא נכון, לא אנחנו בחרנו לחתום את השלום עם המנהיגים ולא עם העם. מובראק, ואפילו סאדאת, הם אשר לא הנחילו לאיש מבני עמם את אהבת השלום. איש מהם, וכך גם לא המלך חוסיין או בנו עבדאללה, לא אמר אף פעם לבני עמו שצריך לעשות וויתורים כואבים למען השלום. נהפוך הוא, הסכמי אוסלו הוצגו לעם המצרי כניצחון - המשך לניצחון במלחמת אוקטובר (היא מלחמת יום כיפור). כעת המציאות ברחוב הערבי עומדת לטפוח על פנינו.
תקופת כהונתו של מובראק עומדת להסתיים בדרך זו או אחרת. ארשה לעצמי לקחת סיכון ולהמר בניגוד לרוב הפרשנים, כי במוקדם או במאוחר המשטר המצרי ייפול לידי האחים המוסלמים. האחים המוסלמים יביאו את הקץ לשרידי הסכם השלום עם מצרים. יכול להיות שבסיבוב הנוכחי השירותים החשאיים של מצריים יצליחו לדכא את המהומות בכוח. אך הפור כבר נפל.
יכול להיות שבאופן זמני תהיה מין סוג של דמוקרטיה משונה במצרים לתקופת מעבר. אך שזה לא יטעה אתכם - בדיוק כמו שמהפיכת פברואר הדמוקרטית כנגד הצאר הרוסי נוצלה באופן ציני על-ידי הבולשביקים כדי לבצע את מהפיכת אוקטובר כמעט ללא התנגדות, כך יעשו גם האחים המוסלמים. הם יחכו לשעת הכושר כדי לקחת את השלטון לידיהם כפי שלוקחים צעצוע מידיו של תינוק.
האחים המוסלמים למדו בהצטיינות את כל מה שיש ללמוד מן השמאל הקיצוני, שכידוע הנו תומך נלהב בדמוקרטיה רק כל זמן שהוא עצמו אינו בשלטון.
סימן מובהק לכך שהפור במצרים נפל הוא התגובה של הממשל האמריקני לאירועים הללו. בעת שנפלה ממשלתו של חרירי בלבנון במהלך הפגישה שלו עם הנשיא
ברק אובמה, נאלץ אובמה לשלם מס שפתיים לתמיכה שלו בממשלת חרירי. מס שפתיים זה רק הוכיח לעולם הערבי כי להבטחות אמריקניות אין כיסוי. במצרים, האמריקנים לא טרחו אפילו לשלם מס שפתיים, הם רמזו באופן יותר ממפורש כי לא יתערבו.
זמן קצר לאחר פרוץ המהומות הם דרשו מהממשל המצרי שלא לפעול באמצעים אלימים כנגד המפגינים, ולאחר מכן הוסיפו דרישה שלא לחסום את אתרי האינטרנט שבאמצעותם מתארגנים המפגינים. זה אותו ממשל אמריקני שמילא פיו מים כאשר באירן נתקלו ההפגנות נגד זיוף תוצאות הבחירות במטחי יריות. המפגינים במצרים הבינו היטב את משמעות העמדה האמריקנית.
ההתרחשויות במצרים, הם חלק מתהליך רחב שעובר היום על העולם הערבי. ההפגנות במצרים קיבלו עידוד מהצלחת ההפגנות בתוניסיה. באותו אופן למדו בחמאס מהצלחת חיזבאללה בלבנון, כי ניתן להפיל את ממשלו של אבו-מאזן ללא שפיכות דמים. על-רקע זה, ועל-רקע זה בלבד יש לראות את פרסומי המסמכים,
שאין בהם שום חדש, ברשת אל-ג'זירה. בפועל, הפרסומים באל-ג'זירה נועדו לערער את שלטונו של אבו-מאזן לטובת החמאס, שעל רדיפת השלום שלו אפשר לכתוב את המאמר הקצר ביותר בעולם.
מובן מאליו כי לאחר שהמשטר במצרים, והמשטר המלאכותי של אבו-מאזן המוחזק בחסות כוחות צה"ל ייפלו, ימצאו ארגוני השמאל כהרגלם דרכים מקוריות להאשים בכול את... ממשלת ישראל. אלא מה?
אך אסור לנו להתבלבל. התהליכים העוברים על העולם הערבי אינם קשורים לסכסוך הישראלי ערבי. הם קשורים לתהליכי הקצנה דתית שעוברים עליו ללא קשר לגורם חיצוני, למעט אולי תהליכי ההחלשות של התרבות המערבית, והסחף של שיח "
זכויות האדם”.
עם השלמת ההשתלטות של האחים המוסלמיים הסונים, או כפיליהם השיעים ודומיהם על העולם הערבי, אנו נאלץ להתעורר מחלום השלום. אין דרך לעשות שלום עם האיסלאם הקיצוני. אתם אפשר, או להילחם כדי להתגונן מהג'יהאד שהם ינהלו נגדנו, או להיכנע ולהסכים לחיות כבני חסות מדרגה נמוכה תחת שלטונם. יכול להיות שכמה אנשי שמאל (אלה שלא דאגו לעצמם לדרכון זר), חושבים לתומם שאין רע בכך. אני מציע להם
לחשוב שנית.
האשליה מסוכנת, והתנפצות האשליה מסוכנת אף יותר, משום שהיא גורמת לייאוש ולהחלשה של כוח העמידה. באזור בו אנו חיים, נזדקק לצערי עוד לא מעט דורות לכוח העמידה הזה.
