אנחנו נמצאים באמצע אירוע גיאולוגי. רעידת-אדמה בעלת ממדים היסטוריים משנה את הנוף במרחב שלנו. הרים הופכים לעמקים, איים מבצבצים בים, הרי-געש מכסים את האדמה בבזלת. בני-אדם חוששים מפני שינוי. כשזה קורה הם נוטים להכחיש, להתעלם, להעמיד פנים כאילו שום דבר חשוב אינו קורה. אנחנו איננו יוצאים מהכלל. כאשר קורים במצרים השכנה מאורעות מזעזעי-עולם, ישראל עסוקה בשערוריה רכילותית בפיקוד הצבאי. שר-הביטחון מתעב את הרמטכ"ל המכהן, ואינו מסתיר זאת. הקצין שהתמנה כמחליפו נחשף כדובר אי-אמת, והמינוי בוטל. באופן שערורייתי, הציע השר למנות "רמטכ"ל זמני". אלה הכותרות.
אך מה שקורה עכשיו במצרים ישנה את חיינו. כרגיל, איש לא צפה זאת מראש. המוסד המהולל הופתע לגמרי, וכמוהו הסי-אי-איי ושאר השירותים מסוג זה בעולם. אבל לא הייתה צריכה להיות הפתעה כלל - מלבד לגבי העוצמה האדירה של ההתפרצות. בשנים האחרונות כתבתי פעמים רבות בטור זה שבכל רחבי העולם הערבי המוני צעירים גדלים כשבליבם בוז עמוק למנהיגים שלהם, ושבמוקדם או במאוחר זה יביא להתקוממות. אלה לא היו נבואות, אלא ניתוח מפוכח.
המהומה במצרים נגרמה במישרין על-ידי גורמים כלכליים: עליית יוקר המחיה, העוני, האבטלה, חוסר-התקווה של הצעירים המשכילים. אך בל נשלה את עצמנו: הסיבות הנסתרות עמוקות הרבה יותר. אפשר לתמצת אותן במילה אחת: פלסטין.
בתרבות הערבית, אין דבר חשוב יותר מהכבוד. בני-אדם יכולים לסבול ממחסור, אך הם לא יסבלו השפלה. בכל המרחב הערבי, ממרוקו עד עומאן, ראו צעירים ערביים מדי יום את מנהיגיהם משפילים את עצמם, מפקירים את האחים הפלסטיניים כדי לזכות בהטבות ובכסף מאמריקה, משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי, כורעים ברך בפני המעצמות הקולוניאליות החדשות. זה מוכרח היה לגרום להשפלה עמוקה בקרב צעירים שחונכו על ברכי התרבות הערבית המפוארת של ימים עברו, ועל תולדות הח'ליפים הראשונים עתירי הזוהר.
בשום מקום לא בלט אובדן הכבוד יותר מאשר במצרים, ששיתפה בגלוי פעולה עם המנהיגות הישראלית בהטלת המצור המביש על רצועת-עזה, מצור שהפקיר מיליון וחצי ערבים לתת-תזונה וגרוע מזה. זה לא היה מעולם מצור ישראלי, אלא מצור ישראלי-מצרי, שתמורתו קיבלו שליטי מצרים 1.5 מיליארד דולר בשנה מארצות-הברית.
פעמים רבות הרהרתי - בקול רם - איך הייתי מרגיש אילו הייתי נער בן 15 באלכסנדריה, בעמאן או בחלב, והייתי רואה את המנהיגים שלי מתנהגים כעבדים נרצעים של האמריקנים והישראלים, בעודם מדכאים את נתיניהם ושודדים את רכוש המדינה. בגיל הזה אני הצטרפי לארגון טרור (אצ"ל). למה שנער ערבי ינהג אחרת?
ניתן לסבול רודן כשהוא מקרין גאווה לאומית. אך רודן המקרין חרפה לאומית דומה לעץ ללא שורשים - כל רוח חזקה יכולה להפילו. בעיניי, השאלה הייתה רק היכן בעולם הערבי זה יתחיל. מצרים - כמו תוניסיה - הייתה דווקא במקום נמוך ברשימה. אך הנה זה קורה - המהפכה הערבית הגדולה פרצה במצרים. זהו נס כשלעצמו. בתוניסיה זה היה נס קטן, במצרים זה נס גדול.
מעשה המרמה הגדול אני אוהב את העם המצרי. נכון, אי-אפשר לאהוב 88 מיליון בני-אדם, אך אפשר בהחלט לחבב עם אחד יותר מאשר עם אחר. במובן זה, מותר להכליל. המצרים שנפגשים איתם ברחוב, בבתי האינטלקטואלים ובסמטאות העניים שבעניים, הם ציבור סבלני מאין-כמוהו. יש להם חוש-הומור מדהים. הם גם חשים גאווה עצומה בארצם, בת 8,000 שנות ההיסטוריה. לישראלי, הרגיל לתוקפנות הישראלית האופיינית, חוסר-התוקפנות המוחלטת כמעט של המצרים מדהימה. חרותה בזיכרוני תקרית מסוימת: נסעתי בקהיר במונית שהתנגשה במכונית אחרת. שני הנהגים קפצו מרכביהם והחלו מגדפים זה את זה במילים מקפיאות-דם. ולפתע פתאום עצרו שניהם ופרצו בצחוק.
אדם מערבי המגיע למצרים אוהב או שונא אותה. ברגע שאתה דורך על אדמה מצרית, הזמן מאבד את עריצותו. שום דבר אינו בוער, הכל קליל, הכל מבולבל, אך בסוף הכל מסתדר איכשהו, בדרך נס. אין גבול לסבלנות. זה יכול להטעות רודן. מפני שהסבלנות יכולה להגיע פתאום לסופה. זה כמו סכר לקוי על נהר. המים מצטברים מאחוריו באיטיות ובלי קול, כמעט שלא מרגישים בכך. אך כשהם מגיעים לגובה קריטי, הסכר נפרץ, והמים שוטפים כל דבר בדרכם.
פגישתי הראשונה עם מצרים הייתה משכרת. אחרי ביקורו חסר-התקדים של אנואר סאדאת בירושלים מיהרתי לקהיר. לא הייתה לי אשרה. לעולם לא אשכח את הרגע שבו הגשתי את דרכוני הישראלי לשוטר השמנמן בנמל-התעופה של קהיר. היא עלעל בדרכון במבוכה גוברת, ואז הרים את ראשו, חייך חיוך מאוזן עד אוזן ואמר: "מרחאבה!", ברוך הבא. היינו אז רק שלושה ישראלים במצרים (האחרים היו אלכס גלעדי ו
אהוד יערי), והתייחסו אלינו כאל מלכים, כמעט נשאו אותנו על כפיים. השלום ריחף באוויר, והמוני מצריים אהבו אותו.
לא לקח יותר מכמה חודשים כדי שהכל ישתנה. סאדאת קיווה - ולדעתי בכנות - שהוא מביא ישועה גם לפלסטינים. תחת לחץ עצום מצד מנחם בגין וג'ימי קארטר הוא נאלץ להסכים לניסוח מעורפל. חיש מהר הבין שבגין לא חלם למלא אחרי ההתחייבות. בעיני בגין, ההסכם עם מצרים היה שלום נפרד, שבא לאפשר לו להילחם בפלסטינים ביתר שאת.
המצרים - החל באליטה האינטלקטואלית וכלה בהמונים הרחבים - מעולם לא סלחו. הם חשו שרומו. ייתכן שאין במצרים אהבה רבה לפלסטינים - אך במסורת הערבית, הבגידה בקרוב-משפחה עני היא בושה. כשהמצרים ראו את חוסני מובארק משתף פעולה עם בגידה זו, הם החלו בזים לו. הבוז הזה מונח מתחת לכל מה שקרה השבוע. במודע או שלא במודע, המיליונים הצועקים עכשיו "מובארק תסתלק!" משמשים הד לבוז זה.
שלום עכשיו ומהר! בכל מהפכה יש "הרגע של ילצין". טורי הטנקים נכנסו למוסקבה כדי להחזיר את הדיקטטורה על כנה. ברגע הקריטי, ההמונים התייצבו מול החיילים. החיילים סירבו לירות, ובזה נגמר המשחק. ילצין טיפס על הטנק. אל-בארדעי נאם להמונים בכיכר אל-תחריר. זהו הרגע שבו רודן זהיר בורח לחו"ל, כפי שעשה בשעתו השאה האירני ועכשיו הבוס התוניסי. יש גם "הרגע של ברלין", כשהמשטר קורס ואיש מאנשי השלטון אינו יודע עוד מה לעשות, ורק ההמונים האלמוניים יודעים בדיוק מה שהם רוצים. הם רצו שהחומה תיפול. ויש "הרגע של צ'אוצ'סקו". הרודן עומד על מרפסת ונואם להמונים, כשלפתע עולה למטה מקהלה אדירה "הלאה הדיקטטורה!". לרגע הרודן נשאר חסר-מילים, ורק שפתיו נעות מבלי להשמיע קול. ואז הוא נעלם. זה קרה עכשיו, בצורה מסוימת, למובארק. הוא נאם את נאומו המגוחך וניסה לשווא לעצור את המבול.
אם מובארק מנותק מהמציאות,
בנימין נתניהו וחבריו מנותקים פי כמה. נראה שאינם מסוגלים לתפוס את המשמעות הגורלית של אירועים אלה לגבי עתיד ישראל. לאן שמצרים הולכת, כל העולם הערבי הולך. יקרה מה שיקרה במצרים בשלב הבא - דמוקרטיה או דיקטטורה צבאית - זה רק עניין של זמן (זמן קצר) עד שכל הרודנים הערביים יפלו, וההמונים יעצבו מציאות חדשה בלי גנרלים. כל מה שעשו מנהיגינו ב-44 שנות הכיבוש וב-63 שנות קיום המדינה, הפך השבוע לאנאכרוניזם. אנו עומדים בפני מציאות חדשה. אנחנו יכולים להתעלם מכך - ברוח אמרתו המפורסמת של
אהוד ברק על "הווילה בג'ונגל" - או למצוא את מקומנו המתאים במציאות החדשה.
שלום עם הפלסטינים אינו עוד בגדר מותרות. הוא הפך לכורח מוחלט. שלום עכשיו, שלום מהר. שלום עם הפלסטינים, ואחר-כך שלום עם ההמונים הדמוקרטיים בכל רחבי העולם הערבי, שלום עם הכוחות האיסלאמיים הסבירים (כמו חמאס והאחים המוסלמים, הרחוקים מאל-קאעידה), שלום עם המנהיגים העומדים להתגלות במצרים ובכל מקום.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
