"המזבח הפנימי" שנקרא גם "מזבח הזהב" ו/או "מזבח הקטורת" נבדל הוא הן בצורתו, הן בממדיו והן במיקומו במשכן, כמו גם בשני בתי המקדש מן "המזבח החיצון" (או: "המזבח" סתם) שנקרא גם "מזבח העולה" ובתקופות השונות (הן במשך 40 שנות נדוד במדבר והן במשך מאות בשנים, בארץ כנען) להיות המשכן "מקום הקודש והעבודה" נקרא גם בשם "מזבח הנחושת" או/ו "מזבח אדמה" ו/או "מזבח אבנים".
וגם אומנה, "מזבח הקטורת" הלזה היה אחד מכלי הקודש המרכזיים בפולחן היהודי הן במשכן והן בשני בתי המקדש. למותר לציין, שכאשר ייבנה בית המקדש השלישי וה"אחרון", בעזרת האל יתברך, ואשר כבודו יהא חשוב יותר מכבודם של השניים שקדמו וחרבו, לכלי קודש זה יהיה תפקיד מרכזי בכל הקשור לעבודת האל באמצעות הקורבנות, כמו גם בתהליכי הכפרה על עם ישראל. משה, בצלאל וצוותו המיומן והמקצועי הצטוו על בנייתו ועשייתו, כמו על יתר כלי המשכן, כפי שמעידה תורתנו בפרשתנו [שמות ל', פסוקים א', י']: "ועשית מזבח, מקטר קטורת, עצי שיטים... וציפית אותו זהב טהור... ונתת אותו לפני הפרוכת... והקטיר עליו אהרון קטורת סמים, בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות. ובהעלות אהרון את הנרות, בין הערביים... לא תעלו עליו קטורת זרה, ועולה ומנחה, ונסך לא תסכו עליו. [כמו-כן], וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה [=הזאת הדנים ביוה"כ]... קודש קודשים הוא לי-ה-ו- ה".
מתוך שבע המצוות הכלולות בפרשתנו, שתי מצוות (עשה ולא תעשה) נוגעות לגביו, כדלקמן:
א. "שנצטוו הכוהנים להקטיר קטורת סמים פעמיים בכל יום על 'מזבח הזהב' [ונקרא כך משום שהיה כולו מצופה זהב הגם שנעשה מעצי שיטים]... [וכבר] ידוע כי עניין הריח הטוב הוא דבר שנפש האדם נהנית בו מתאווה אליו ומושך הלב לעשות הרבה" [ספר החינוך, ק"ג].
ב. "שלא להקריב במזבח הזהב שבהיכל כי אם קטורת [שבכל יום] והזאת דמים [אחת בשנה, מיום כיפורים ליום כיפורים)]. שנאמר: לא תעלו עליו קטורת זרה, ועולה, ומנחה, ונסך לא תסכו עליו" [ספר החינוך, ק"ד].
ונשאלת השאלה: למה התורה ציוותה על "הפרדת הרשויות" הלזו? במה התייחד המזבח הפנימי, "מזבח הזהב" מן המזבח החיצון, "מזבח העולה"?
לא רבים מן הפרשנים נתנו דעתם ופרשנותם לשאלה חשובה זו ומה שכתבו חלק מהם, לצערנו, אין זה המקום והזמן להעלות על "מכבש הדפוס" משום "גזירת אורך ועורך". ברם, ראיתי תירוץ נפלא של רעי וחברי המלומד, ד"ר עשהאל בן אור, בספרו "באר אורה" (ביאור על התורה בלשונם ובסגנונם המדרשי של חז"לנו ע"ה). ראיתי לנכון להדפיסו ולהפיצו ברבים, משום שיותר מאשר היותו תירוץ, יש וטמון בו רעיון ערכי, חינוכי ואמוני הנוגע למערכת ובמערכת היחסים ההדוקה אשר בין כנסת ישראל ובין האלוהים, שוכן מעל ואשר "בשחקים הודו", כדלקמן:
"אין מקריבים במזבח הזהב עולה ומנחה... שהוציא הקב"ה עולה ומנחה מבית משכנו [הפנימי] והשכינם בחצר משכנו [החיצוני]. משל למה הדבר דומה? - לשר שהיו לו בנים ובנות ועבדים ושפחות והיו כולם דרים [=מתגוררים] בביתו ב[=תחת] קורה אחת. אמר: 'למחר [=בעתיד] אני מת ואין אדם מכיר מי בניי ומי עבדיי לפי שכולם שוכני בית אחד'. מה עשה? - עמד ובנה לעבדיו קיתונים [כאן, במשמעות תאים] בחצר ביתו והוציאם לדור שם. [משום ש]אמר: 'בנים - לחוד ועבדים - לחוד'. אף כאן אמר הקב"ה: 'למחר [=בעתיד] משה עבדי מת ואין אדם יודע מה עיקר לפניי: עולה ומנחה וקטורת או עבודת הלב. לפיכך, ציווה להוציא עולה ומנחה לחצר המשכן ולהביא קטורת לפנים המשכן. זהו שאמר הכתוב [שמות ל', י']: 'וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים'. אבל, שלא ביום הכפורים אין מביאים לפני הקב"ה במזבח שבתוך ביתו אלא ריח קטורת". כדי שלא נטעה במיקומם המדויק של כלי השרת הקודש, כמו גם תפקידם העיקר, מסיים ידידנו ד"ר עשהאל בן אור את מאמרו במשפט הבא: "אבל, בבית גנזיו ממש, לא הכניס (הקב"ה), אלא ארון וכפורת (בלבד), שהדיבור נועד מהם". ודו"ק.
