מה בין חוסיין תשובה ליצחק סאלם?

חוסני מובראק נולד למשפחה מהמעמד העמל, התקדם לצמרת דרך השירות הציבורי ובמבחן התוצאה הוא איש עשיר. אצלנו ארבעת ראשי הממשלה האחרונים נולדו למשפחות מהמעמד העמל, התקדמו לצמרת דרך השירות הציבורי וארבעתם במבחן התוצאה אנשים אמידים מאוד אם לא יותר.

שרון עם חווה בעלת ערך עצום; אולמרט עם בית במוצא, דירה בשינקין, חצי בית בירושלים; אלפרד ברק מתגורר ב-40 מיליון שקל אצל אקירוב ונתניהו, הצנוע הידוע, מבלה את סופי השבוע בוילה בקיסריה.

ההבדל בין עשיר לאמיד מאוד נגרם בשל שיני כלב הדמוקרטיה, אבל לא היה בו די. בתקופת מפא"י "המושחתת" לדוד בן-גוריון היה צריף במדבר וליצחק בן צבי צריף בירושלים; לפנחס ספיר שני חדרים בכפר סבא; ללוי אשכול ולגולדה מאיר דירות צנועות בתל אביב, כך גם למנחם בגין וליצחק שמיר. היום אנחנו כבר לא מדינה הנשלטת על-ידי מפלגה "מושחתת".

לאחר דורות היינו מדינה מסודרת, לה משטרה ופרקליטות אמיצות ויעילות, מנהיגות ישרה שאינה סוטה מהדרך, ממשלה מבוססת על סולידאריות ללא אפליה, קואליציה של מפלגות שאידיאולוגיה חרוטה על דגלן ובלב מנהיגיהם, שהרי כל ישראל חברים.

הקשר הסימביוטי בין ההון לשלטון קיים בישראל כמו במצרים, בשתי המדינות הקשר הלך והתחזק מאז רבין (תחת השפעה סוציאליסטית) חיכה לנאצר (תחת השפעה קומוניסטית) עד לימי מובראק ונתניהו הקפיטליסטים, והוא הגורם העיקרי לאי השוויון בין חלקי החברה. אי השוויון בהכנסה הוא הגורם לרבים מחוליי הארץ.

לו הפערים היו קטנים יותר, רבים מהטובים היו בוחרים להיות מורים; להיות אחיות; להיות עובדי מדינה; להיות בצבא או בהנדסה; להיות רתכים, נגרים ובעלי מקצוע חשובים אחרים. לו היו הפערים קטנים יותר רבים היו נוהים אחר ליבם - אהבתם ולא טורחים לרדוף אחרי סיר הבשר ואחרי הצורך להראות ולהראות.

החיבור הסימביוטי בין מי שבוער בעצמותיו להימנות על שכבת "המנהיגות" לבין מי שהפרוטה מצויה בכיסו מתחיל מיד עם ההחלטה 'אני רוצה להתמודד לתפקיד ציבורי'. יש שלוש קבוצות של נבחרים בפוטנציה: כאלו שנבחרים על-ידי האל ונציגיו בארץ ישראל - בהם מועצת גדולי התורה; מועצת חכמי התורה ואביגדור ליברמן.

כאלו שיש לציבור היכרות איתם בשל תפקידם הנוכחי - בהם שרים, חברי כנסת מכהנים, אנשי צבא וממשל ועיתונאים בעלי חשיפה גבוהה לציבור וקבוצה אחרונה אלו שיש להם כסף - ציבורית - רצוי כסף שלהם כמו ראש העיר ירושלים; אישית - רצוי כסף של אחרים כמו של: ה"מיליארדר" יוסף גוטניק מאוסטרליה (נתניהו טוב ליהודים) לבנימין נתניהו; כמו ה"נדבן" משה טלנסקי (מעטפות) לאהוד אולמרט; ה"חבר" סיריל קרן (המלווה) לאריאל שרון או "עיזבון המנוח" אוקטב בוטנר (עמותות) לאהוד ברק.

משעה שהקשר נוצר הוא דו-צדדי ולאו-דווקא שקוף לעיני הציבור. כך זה בטבע וכך אצל האדם, זה שרק מותר בינו לבין הבהמה. במבחן התוצאה, כך היה, כך הווה וכך יהיה, החזק שולט. בימינו החזק נמדד בעושרו והשפעתו על השלטון. כך משפחות העושר מעסיקות את יוצאי האוצר, הצבא והמשטרה לצד אלו שעזבו את הממשלה והכנסת. המסר ברור, כדאי לכם להיות נחמדים ל'משפחות' אם תרצו תפקיד מתגמל ביום שאחרי.

וכך נסגר לו המעגל. הקרבה לשלטון עוזרת לצבור את ההון. לעיתים על-ידי סחבת בהכנסת גורמי תחרות לשוק ולעתים על-ידי תמלוגים נמוכים על אוצרות טבע, לעיתים על-ידי ויתור על חובות או סתם חוסר גביה, ולעיתים על-ידי סבסוד ולעיתים במתן רישיונות זולים ולעיתים בהפרטה חסרת תכלית.

אין פתרון קסם, אך המתווה ברור, והוא צמצום הפערים החינוכיים, החברתיים והכלכליים כיעד המרכזי של ממשלות ישראל לעתיד לבוא. רק תכנון וביצוע ארוכי טווח, בהסכמה פוליטית רחבה, יביאו לשימוש ראוי לכשרון העם, כשרון ההולך לאיבוד ברדיפה אחרי העושר ויחליש את שלטון אליטות ההון.