לאט-לאט הולכת ומסתמנת מגמה לפיה כל המשטרים בארצות האיסלאם מאוימים על-ידי המון שקץ בעוול המתמשך. העם רואה את איכות חייו העלובה מול איכות חייהם של השליטים ומתוך חוסר אונים מוחלט הוא מתקומם. התחושה של הפרט מתחזקת בקרב ההמון ושום צבא מאורגן ככל שיהיה לא יוכל לעצור את השיטפון האדיר של המונים שאין להם כבר מה להפסיד. בכל מקום שעדיין לא פרצה מהפכה רואים את הנעשה במדינות אחרות והניצוצות הקיימים במקומות אלה סופם להתלכד, לצאת לרחובות ולתבוע במפגיע שינוי. זה יקרה גם בירדן וגם בסוריה וגם בערב הסעודית, שום משטר ערבי לא יימלֵט.
צעירים ערביים אלה שרבים מהם כבר חיים במדינות המערב אינם יכולים יותר להישאר אדישים לגורלם הנחשל. הם מכירים דמוקרטיות ויודעים יותר מדבר או שניים על חירויות האדם וזכויותיו. הטכנולוגיות שצמצמו את המרחקים בין אנשים ומדינות בעולם מעוררות את השאלה המרכזית בחייהם - מדוע במדינות המערב החיים לגמרי אחרים ואצלנו חֶרְפָּה? העובדה שזו לא גזירה משמים אלא מעשה ידי בני אדם מחלחלת עוד ועוד וכבר מתמוטטים להם גדרות וקירות וחומות מפאת נחשולי החלכאים והנדכאים שהגיע להם הרפש עד נָפֶשׁ.
השינוי נתבע ובצדק רב. הוא גם יתחולל. אבל איזה מן שינוי זה יהיה? קל מדי ופשטני להחריד לנבא שהדרך לדמוקרטיה פתוחה בפני מדינות ערב. בשביל לתהות על השינוי לא מספיק לחשוב על השינוי הנדרש משום שהשינוי האפשרי עולה עליו בהסתברותו. רק מיזוג נכון בין הנדרש לאפשרי יכול להביא לשינוי לטובה במידה מסוימת וככל הנראה הוא יהיה עדיין רחוק מדמוקרטיה. כשבוחנים מהו "האפשרי" לא ניתן להתעלם מהיסטוריה רבת שנים, מן התרבות הדתית, החברתית והכלכלית, ובעיקר מן התרבות השלטונית שהייתה מנת חלקם של השליטים ונתיניהם דורות רבים.
דמוקרטיה אינה רק בחירות. הבחירות הן רק חלק מהדמוקרטיה שזקוקה לעוגנים רבים של הטמעה והבנת זכויות הזולת לכדי אורח חיים ממש של הפרט ושל הכלל. המנגנון הדמוקרטי מחייב בלמים ואיזונים בין זרועות המדינה הדמוקרטית על-פי כללים, חוקים ותקנות שאינם קיימים היום. אי-אפשר לכפות על ציבור דמוקרטיה בעל כרחו וגם לא מספיק שהציבור הזה משווע לדמוקרטיה. כדי לקיים דמוקרטיה צריך רוב מכריע באותו ציבור שיודע אל נכון מהי דמוקרטיה, לשאוף אליה ועיקר העיקרים לדעת איך להקים אותה יש מאין, אם לא יֵשׁ מִיֵשׁ גרוע יותר. זה לוקח זמן. הרבה זמן. ועד אז, מה יהיה בינתיים? על תקופת הביניים הזאת צריכים לחשוב המנהיגים החדשים שיקומו.
זו תהיה שעתם הגדולה של אנשי הדת על פלגיה השונים מחד-גיסא, ושל האמנים ואנשי הרוח מאידך-גיסא. המאבק ביניהם מוכרח להתרחש והסיכוי שיימצֵא מוֹדוּס וִיוֶנְדִי קיים גם אם קלוש ביותר. כוחות הקידמה צריכים לפעול בשום-שכל ובזהירות מירבית משום שהחלופה יכולה להיות אנרכיה רבתי ומרחץ דמים נורא שרק דיקטטור יוכל להדביר ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואז...?
