מדינות ערב מול טרור ושלום

בכוונה תחילה נמנעתי מלחוות את דעתי המדינית (על חשבון הרייטינג?) לגבי מאורעות עמי ערב במרחב סביבנו בימי התהפוכות, ולא במקרה; כי אין זו חוכמה רבה להביע דעה שלילית נגד עריץ לאחר קריסתו.

החוכמה היא להתריע כלפיו וכלפי מלחכי פנכתו בעודו עריץ ורודן, ושליט כל יכול, כמו הבעת דעה נגד אמינותו של יאסר ערפאת ואבו מאזן מכחיש השואה וממשיך דרכו בטרור, תחת התנהלות כאילו הם שוחרי-שלום וכפרטנרים לשלום, בטענה רדודה שמקורה בשמאל הקיצוני, כי שלום עושים עם אויבים.

והנה, אנו בלב התהפוכות בממד הזמן ובכמה מוקדי תבערה - אף לקראת סיומן, ותחת שלטון טרור אחר עולה שלטון טרור שני - השאח הפרסי ירד ועלה תחתיו חומייני, מובארק בקריסה - והחמאס עם האחים המוסלמים בנסיקה... וטרם דיברנו על לוב, תוניסיה, מדינות המפרץ, סוריה, אירן ועבר הירדן.

דבר אחד ברור, כשמש, כטרור: לא תיכון דמוקרטיה במדינה ערבית. תחת טרור א', יצמח טרור ב'.

והוזי השלום בשמאל הקיצוני ובתקשורת - עדיין סוגדים לשלום כערך ולא כאמצעי לכשיהיה רלוונטי, דבר שלא יקרה בעתיד הקרוב ולא צריך שיקרה.

מי שמעביר דם מאנשי עמו בעודם בריאים וחיים אל חיילי טרור, עד למות ה"תורם" (לבנון), מי שמשליך אנשים מחלון בניין גבוה לאחר שיורה להם בברך (עזה) - ללא משפט, מי שגונב (כמקצוע מכובד) ורוצח ילדים (ירדן - כדי לקבל עיטורי כזב), מי שמכחיש שואה (ממשיכי היטלר) - לא רק שאינו פרטנר לעולם לשלום, אלא גם לא יוכל לעולם להיות דמוקרט.

זאת צריך לדעת לא לאחר קריסה, כחלק מחכמי השמאל (המזכירים ידיעתו המקצועית של "מומחה" הרואה רטיבות ומציין כי יש רטיבות, הרואה סדק וכותב - "יש סדק" - ומומחיותו אינה משגת הבנה ועמקות מעבר לכך), אלא בעת שיא העריצות המשגשגת ובכל מצב.

זאת חובה לדעת כדי להישאר בסביבה, כדי לטכס צעדים אסטרטגיים בתבונה, כדי להבדיל בין טוב ורע וכדי לשרוד. קל וחומר צריכים להבין ולהפנים את המצב הפשוט בתכלית הזה - שורדי השואה ובניהם, למען עתידם ועתיד צאציהם, למען חוזקה ושגשוגה של מדינתם, ולדעת פירושו של דבר הוא ללמוד לבטוח בחרב השלופה כלפי חורשי-רעה הממתינים בסבלנות של בדואי לשעת כושר - שעת כושר שלא תבוא.