למה הפגינו פעילי "גוש שלום" מול שגרירות ארה"ב? (אגב, את ההפגנה יזמו "אנרכיסטים נגד הגדר", ואנחנו הצטרפנו בשמחה.) למה? מפני שלנשיא אובמה הגיעה סטירת לחי מצלצלת מהשמאל הישראלי. הסטירה הגיעה על הצבעה אמריקנית אנטי-ישראלית באו"ם, הצבעה נגד עתידה של מדינת ישראל ונגד זכותה לחיות אי-פעם בשלום עם שכניה, הצבעה בעד מועצת יש"ע ובעד המשך בניית ההתנחלויות - בהחלטת נשיא ארה"ב "השמאלני הידוע" ברק חוסיין אובמה. ועוד סטירת לחי - על הפחדנות העלובה של האיש שטבע את הסיסמה הנודעת "כן, אנחנו יכולים!", וברגע המבחן התקפל ונכנע ללא תנאי בפני
בנימין נתניהו, כשזה התערב בפוליטיקה האמריקנית הפנימית ושיסה בנשיא את גייסות איפא"ק בקונגרס (הגוף המתקרא "הלובי היהודי", שהוא בפועל אנטי-ישראלי ואנטי-יהודי, המגויס לשימור ההתנחלויות ולהריסת עתידה של ישראל).
שורר כתב: "למה לערב את ארה"ב במחלוקות הפנימיות שלנו? הרי אנחנו הראשונים להתנגד להכתבות מבחוץ על מדיניות הממשלה, או בפוליטיקה הפנימית אצלנו". נו באמת... ארה"ב מעורבת עד צוואר במחלוקות הפנימיות שלנו כבר עשרות שנים, והשאלה היחידה היא - מעורבות באיזה צד? כאשר ממשלת ישראל מדכאת את הפלסטינים ובונה התנחלויות והורסת את השלום, וממשלת ארצות הברית ממשיכה לספק כסף ונשק והצבעת וטו באו"ם - גם זאת מעורבות אמריקנית, מעורבות בוטה, שנותנת רוח גבית אדירה למועצת יש"ע ולנוער הגבעות. ארצות הברית לא הייתה צריכה להטיל וטו. ארה"ב הייתה צריכה להצביע בעד הגינוי להתנחלויות, גינוי ראוי שכל ישראלי שוחר-שלום צריך לתמוך בו, גינוי שתמכו בו בריטניה וצרפת וגרמניה וכל יתר 11 חברות מועצת הביטחון, ולמעשה כל מדינות העולם.
אבל אוי ואבוי, מה יהיה עם המרכז, מה יהיה עם אותם הישראלים המיושבים במרכז המפה הפוליטית, שעכשיו יברחו מהשמאל כמו מאש בגלל ההתלהמות של הקיצונים מ"גוש שלום"? איזה אסון!
מתי שמעתי את זה קודם? כמה פעמים. למשל, בנובמבר 1986, כאשר חברי ואני היינו בדרך לרומניה לפגוש משלחת של אש"ף, תוך הפרה מכוונת של חוק שחוקקה הכנסת שבועיים לפני כן. מזכ"ל מפ"ם דאז, אלעזר גרנות, זעק שאנחנו יורים לשמאל כדור ברגל. איזה מין אסון זה, איזו פעולה קיצונית, להיפגש עם ארגון הטרור הידוע לשמצה. הלא
יצחק רבין בכבודו ובעצמו אמר שעם אש"ף נפגש אך ורק בשדה הקרב! מי ירצה להסתכל על השמאל אחרי הפעולה ההרסנית שלנו? ובכן, עברו כמה שנים (לא הרבה) והשמאל כולו, בראשות יצחק רבין, יצא אל הציבור תחת דגל המשא-ומתן עם אש"ף. והתוצאה? בבחירות 1992, העבודה קיבלה 44 מנדטים ומרצ 12 (מי בשתי המפלגות לא היה חותם היום על חצי מזה?...).
ועוד דוגמה: ביוני 1982, בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, כאשר עוד נראתה כהצלחה כבירה ולפני שנחשבה כאסון ושקיעה בבוץ, היו מפגינים מעטים ברחובות. הפניות אל "
שלום עכשיו" להצטרף להפגנות נענו בתחושת זוועה: "מה? להפגין בזמן שחיילים נלחמים ונהרגים? השתגעתם? הרי הציבור יקיא אותנו, זה יהיה סופו של השמאל!". אנחנו, הקיצונים, לא שמענו לאזהרות, המשכנו להפגין, מספרנו גדל יותר ויותר, ובסופו של דבר "שלום עכשיו" שברה את מחסום הפחד ויצאה לרחוב. והפלא ופלא - אנשי המרכז לא נרתעו, אלא באו בהמונים שלא נראו כמוהם, עשרות אלפים ומאה אלף ומאתיים אלף, ועד להפגנת הארבע-מאות אלף המיתולוגית.
אני לא באמת מצפה לשכנע אותך, החבר רן שורר. זכותך לנסות ולהגיע אל המרכז בדרכך. אני מסמיך אותך להביע התנגדות חריפה כנגד דרכו של "גוש שלום", ולהסביר שאנחנו קומץ עלוב שאינו מייצג את השמאל הישראלי. עלה והצלח בדרכך, ורק זכור את הלקח: מי שרודף אחר המרכז, המרכז עלול לברוח ממנו.