ביקרתי בעשור האחרון מספר פעמים בקהיר. נשביתי בקסמיה של ארץ הנילוס מאז ביקורי הראשון שם בשנת 1994, אז הכרתי את ידידי מוניר מחמוד, מדריך התיירים הישראליים בקהיר שרבים מכירים ומוקירים. קשריי במצרים התרחבו בשנים 2000-1997, שבהן פעלה "אגודת השלום של קהיר" בראשות האינטלקטואל לוטפי אל חולי ז"ל. עמיתי המחזאי מוטי אוורבוך ואני היינו מיוזמי הקשר עמם, במסגרת "
שלום עכשיו", ונפגשנו גם עם הנשיא חוסני מובארק ושר החוץ עמרו מוסא, ד"ר עבדאל מונעם סעיד, איש הצללים עומר סולימאן, ואנשי אופוזיציה מקבוצות שונות.
אם הייתי נשאלת, הייתי אומרת את ש
ציטט אלוף בן מאסף אדיב: הכתובת הייתה על הקיר באותיות קידוש לבנה. מאז התרבו הדיבורים על כוונת מובארק להוריש לבנו את השלטון, גידול הפערים הכלכליים, והנסיגה בצעדי הליברליזציה - גברו גילויי ההתנגדות הגלויה למשטר. לצד צמיחתו של מעמד ביניים, חלה התדרדרות מהירה במצבן של שכבות רחבות שציפו שמצבן יוטב הודות לצמיחה הכלכלית שהתקיימה במצרים בעשור האחרון (8%-7% מדי שנה). האבטלה הגואה בקרב מיליוני האקדמאים הצעירים, שחיקת השכר ועליית מחירי המזון, לצד ההתנסות של כל מצרי עם השחיתות הממוסדת - הגדישו את הסאה. במקביל חלה גם נסיגה בדמוקרטיזציה, בחופש הביטוי וההתאגדות. כל הגורמים הללו הוציאו את המפגינים לרחובות. קיימת התנגדות עזה למשטר בכל שכבות הציבור, כולל בשורות הצבא.
אנשי המודיעין שלנו לא טרחו, כנראה, לקרוא את "בית יעקוביאן" של עלא' אל אסוואני, או את "טכסי"... מי שטרח וקרא את הספרים האלה, הזמינים גם באנגלית, יכול היה לדעת שהמצב לא יכול להימשך. אני תקווה שהשינויים יהיו לטובה, ראשית לעם המצרי אבל גם לנו ולמזרח התיכון כולו. יש סיכויים טובים להחלת צעדי דמוקרטיזציה ולצמצום משמעותי של השחיתות, לצד שיקום כלכלי שאת פירותיו לא ניתן יהיה לראות מיד. להערכתי, הצבא ימשיך לאחוז במושכות - לא מסתמנת דמוקרטיה מערבית, אך גם לא "רפובליקה איסלאמית" נוסח אירן. לפי הערכותיהם של מצרים רבים שעימם שוחחתי, למרות כוחם המבני של "האחים המוסלמים" בזירה המצרית, הגמוניה איסלאמיסטית אינה מבטאת את רצון העם המצרי, לרבות הפלחים הדתיים שאינם רוצים במדינת הלכה.
מובארק היה טוב לישראל?! אני מבוישת, כישראלית וכבת-אדם, כל אימת שאני שומעת שהדיקטטורה של מובארק הייתה טובה לישראל... מעבר לעמדה הבלתי-מוסרית שעליה מושתתת עמדה זאת, הדבר גם איננו נכון. מי שסבור שמשטר מובארק היה "טוב לישראל" ו"טוב לשלום" הוא בור, ואינו מבין מה המשטר הזה חולל ליחס של המצרים מן השורה לישראל ולשלום. שלטון מובארק ניצל בציניות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וניקז דרכו גילויים אנטי-ממשלתיים: ביקורת על יחסו של המשטר לישראל הפכה לביקורת הלגיטימית היחידה...
קשה היה לחזות את מרי הצעירים ואת היציאה ההמונית לרחובות. משיחותיי הרבות בקהיר חשבתי שגורמים בצבא המצרי, הערים לתחושות הרחוב ולהתגברות המחאה, ייזמו משהו - אפילו בשיתוף עם חלקים באופוזיציה של הצעירים. הכרישים הכלכליים החדשים הקימו אימפריה כלכלית מתחרה לזו של הצבא, שכרסמה גם ברווחים של החברות שבשליטת אנשי הצבא, "חברת העובדים" של הצבא המצרי. זוהי אימפריה המנוהלת בידי מאות גנרלים בדימוס ומקורביהם, המשמשת עוגן מרכזי של המשטר. ההתנגדות להמלכת גמאל מובארק גברה גם בקרב המשכילים, בגלל העלבון שחשו מהרעיון שמובארק "מוריש" שלטון לבנו כב"רפובליקת בננות". לאנשי הצבא יש גם, לצד האינטרסים הכלכליים, חיבורים משפחתיים וחברתיים הדוקים ל"רחוב" ולתחושותיו האותנטיות - אלו בני האליטות ומעמד הביניים הצעירים, ההנהגות של קבוצות האופוזיציה החדשות, שניצלו נכון את המרחב הווירטואלי והצליחו להרים את נס המרי.
כל מי שהסתובב בקהיר בשנים האחרונות ודיבר עם אנשים, יכול היה לשמוע דברים ברוח זו. למרבה הצער, במחוזותינו העדיפו לא לקרוא את מצוטטי אלוף בן, ולא ללמוד על הלכי הרוח מהחומרים המגוונים בספרות ובקולנוע. נראה ש"פקידי האיסוף" בשגרירות שלנו בקהיר מדברים עם אותם אנשים שאני דיברתי איתם, אך הם נכשלו במשלוח דו"חות מוטים התואמים את ה"קונספציה" הממשלתית המקובעת, וגנזו דיווחים הסותרים את מחשבות הממונים עליהם. ממש כב-73', עת נגנז הדיווח של רס"ן סימן טוב על המערך המצרי ומשמעותו בידי מפקדו סא"ל גדליה...
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
