מבחינה היסטורית, פרשת השבוע שלנו נאמרה בשנה הראשונה שיצאנו ממצרים, למחרת יום הכפורים. לאחר ששמע מהקב"ה שסלח לנו על חטא העגל, ירד משה מן ההר ובידיו שתי לוחות הברית בפעם השנייה, אחרי שהראשונות נשברו כתוצאה מחטא העגל. זה היה בעשירי בתשרי (אגב, מאז ועד בכלל, יום הכפורים הוא יום סליחה ומחילה) ולמחרתו כינס את העם [שמות ל"ה]: [א] וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (...) הנפילה שנפלו בחטא העגל, הייתה טרייה עדיין בזיכרון העם והם משתוקקים לשמוע ממשה איזו מילה טובה, איזו בשורה על נכונות כביכול של הקב"ה לחידוש הקשר החיובי שלהם איתו. והם לא מתאכזבים, למחרת רדתו מן ההר הוא מקהיל את העם: (...) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם.
בהקשר ההיסטורי המיידי, מסתבר שֶׁ-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם מהווים מרשם לתיקון חטא העגל, או לפחות למנוע נפילה חוזרת בחטא חמור זה. ומה הם אותם דברים - [ב] שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; (...). לכאורה, הציווי הוא על שמירת השבת וצריך רק לברר איך שמירת השבת מהווה תיקון לחטא העגל, אבל משה אינו מתחיל בהוראה שהיום הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', קודם לכן הוא מצווה שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה. מכאן עלינו להסיק שבמילוי הוראה זו מקבלים כוחות להימנע מנפילה בחטא העגל. כיצד ניתן להבין זאת? ובכן, קודם צריכים להבין איך בכלל נופל יהודי בחטא העגל, בעבודה זרה.
הרמב"ם [הלכות עבודה זרה, א] כותב שזה עניין של תהליך; קודם ייחסו חשיבות עצמית לכוחות הפועלים בטבע וכיבדו אותם, אומנם לא שכחו שמאחורי אותם כוחות ניצב בורא עולם ומנהיגו וגם אותו כיבדו, אבל בהדרגה התמקדו יותר ויותר באותם כוחות עד שהתחילו לעבוד אותם ואף להקריב ל
כבודם קרבנות, כאילו הם אלה שמנהלים את העולם וקובעים את הגורל של האנושות בכלל ושל האדם כפרט. שכחו שכל אותם כוחות הם רק כלים בידי הבורא יתברך, כלים שבאמצעותם הוא מנהל את העולם, התייחסו אליהם כאילו יש להם בחירה למי לתת ולמי לא, וזו כבר עבודה זרה ממש. תהליך דומה עלול לקרות גם אצל יהודי חלילה, אם כי יותר בְּדַקוּת. זה עלול לקרות כאשר עוסקים בענייני פרנסה ופועלים במחשבה שמידת ההשקעה שלי בעבודה היא שתקבע כמה פרנסה תהיה לי. שוכחים שהקב"ה הוא הזן ומפרנס את כל העולם בטובו ברחמים רבים.
מתוך זה עלולים להידרדר עד לכדי עבודה זרה ר"ל. על כן, כאמצעי הגנה מפני חטא העגל, מפני הידרדרות לעבודה זרה, מצווה אותנו משה רבינו: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, תֵּעָשֶׂה מאליה. יהודי צריך לעבוד לפרנסתו והוראה מפורשת על כך ניתנה לנו בעשרת הדיברות: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. אלא שכלקח מחטא העגל, כעת משה רבינו מנסח את אותו ציווי קצת אחרת, כנ"ל; חייבים לעבוד לצורך פרנסה וזה חלק מעבודת ה' של יהודי, להעלות לקדושה את חומריות העולם הזה ולהפוך את העולם כולו משכן לשם ה', אבל כדי שזה יקרה - העבודה צריכה להיעשות כמו מאליה, כשהראש אינו שקוע לגמרי בעבודה אלא זוכר תמיד ש-בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר [משלי י].
כאשר עובדים במודעות כזאת בששת ימי המעשה, אזי גם השבת נהיית אחרת, היא נהיית קֹדֶש, זוכים לחוות את קדושתה והיא אפילו מכפילה את עצמה ונהיית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, חוויה רוחנית נעלית ביותר. אבל כל הנ"ל הוא רק הקדמה לנושא העיקרי של פרשת השבוע, בניית המשכן וכליו: [ד] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר. וכאן בא הציווי על איסוף התרומות למשכן ועל בנייתו בפועל. מכך שהציווי על השבת קודם לציווי על המשכן, למדים שבניית המשכן אינה דוחה את השבת. מצד שני, ממלאכת המשכן לומדים את כל שלושים ותשע אבות המלאכות שאסורות בשבת. יוצא שיש קשר הדוק, קשר עצמי, בין השבת ובין המשכן ומעניין לברר מהו אותו קשר.
המשכן, בית המקדש, נועד להיות מוקד הקדושה בעולם, במרחב. מי שהגיע לשם ראה אלוקות. הוא לא היה זקוק להוכחה שיש בורא שמנהיג את העולם כי ראה זאת בגלוי במקדש. במקביל, השבת נועדה להיות מוקד הקדושה בזמן. לכאורה זה רק שיום אחד בשבוע מתנתקים מכל העניינים של ששת ימי המעשה ומנסים להתרכז בקדושה נטו, אבל באמת, אם אכן מקיימים את הציווי שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, תֵּעָשֶׂה מאליה, זוכים לחוות את קדושת השבת ולא רק את המנוחה הפיזית.
גשמיות ורוחניות, משל ונמשל כאמור, המשכן הוא הנושא העיקרי בפרשת השבוע ולמרות זאת בוחר משה רבינו לפתוח את דבריו בציווי על השבת ורק אחר-כך הוא מצווה על המשכן. ולכאורה, אם הכוונה היא רק לומר שאינו דוחה את השבת (רש"י) מתאים יותר לצוות על המשכן ואחר-כך להדגיש שאינו דוחה את השבת. אפשר לומר שבא ללמדנו עד כמה חשוב העניין של 'לאפרושי מאיסורא', למנוע מראש אפשרות של טעות, וזה בוודאי נכון, אבל מכיוון שמהסמיכות הזאת שבין שבת למשכן בפרשתנו לומדים חז"ל את כל המלאכות האסורות בשבת, נכון להסיק כנ"ל, שיש קשר עצמי ביניהם. כדי להבין זאת, ולו על קצה המזלג, ננסה להיעזר בהארותיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שבעקביות מגלה לנו את הקשר שבין הרוחניות והגשמיות, ואת הדרך להגיע לאלוקות.
המלאכות האסורות בשבת נלמדות מהמשכן; כלומר, כל מלאכה שנעשתה במשכן - אסורה בשבת. המלאכות נועדו לספק את צרכיו היומיומיים של היהודי והן נעשות בגשמיות העולם הזה. אלא שהגשמיות היא רק השתקפות של הרוחניות, שהיא עצמה השתקפות של האלוקות, ומשתלשלת ממנה. כאמור, מוקד גילוי האלקות בעולם היה במשכן והמלאכות שנעשו בו ולצרכו, הן אבות טיפוס לכל המלאכות בעולם, כי המקדש עצמו כולל בתוכו את כל העולם, שהרי ממנו יוצאת החיות האלקית לעולם כולו והוא כמו הלב, או ליתר דיוק המוח, של העולם. במקדש שוכנת האלקות בגלוי בעוד בעולם כולו היא נמצאת רק בכוח, בפוטנציאל. תפקידו של יהודי הוא לקדש את העולם, להפוך את העולם כולו למקום בו תוכל להתגלות שכינתו יתברך כמו בבית המקדש.
המשימה הזאת היא כבדה ביותר והתורה נתנה לנו מצוות שהן כלים שיעזרו לנו לממש את הכוונה האלוקית הנ"ל. אחד הכלים המרכזיים למימוש מטרה זו הוא יום השבת עם כל המלאכות האסורות בו. אותן מלאכות עצמן, הן לצורך האדם ומצווה לעשותן בששת ימי המעשה, אבל כנ"ל, במודעות שזו מצווה ולא חלילה במחשבה שכוחי ועוצם ידי הוא העושה לי את הפרנסה הטובה. ומכיוון שצרכי האדם נחלקים לשלוש מחלקות, מזון לבוש ובית, גם המלאכות במשכן והאסורות בשבת נחלקות באותה חלוקה. כל זאת מכיוון ששורשן של המלאכות הוא ברוחניות וגבוה יותר, באלוקות כדלקמן: המזון עניינו שנכנס לפנימיות האדם נטמע בו ומחייה אותו. כלומר, הוא משפיע גם על הרוחניות שלו, על הנפש. והשפעה זו מקורה בניצוץ האלוקי שמהווה את אותו מזון. הלבוש אינו נכנס לפנימיותו של האדם אלא מקיף אותו בצמוד לגופו ומעלתו הגלויה היא שהוא מגן עליו מפגעי מזג האויר ואף עשוי להוסיף לו יופי והדר. הבית גם הוא מקיף את האדם, אומנם מרחוק יותר אבל מגן עליו מגשמים וכו' וגם הוא עשוי להוסיף כבוד לאדם.
כאמור, שלושה רבדים אלו הם השתקפות של רבדים רוחניים. המזון משתלשל מהאור האלקי הפנימי שמהווה את העולם ולכן מקביל לאורות הפנימיים, נפש רוח ונשמה, המחיים את האדם. לכן יש במזון הכוח לפעול את חיזוק הקשר שבין הגוף לנפש רוח ונשמה, הכוחות הפנימיים שבאדם. הבגד משתלשל מהאור המקיף הקרוב לנבראים, מה שמכונה בקבלה מדרגת ה'חיה'. (אולי זו המדרגה שיש המכנים אותה 'הילה' הצמודה לאדם ומלווה אותו תדיר.) מדרגה זו היא מעל למודע של האדם אבל קרובה אליו מספיק כדי להחדיר לראשו רעיונות ותובנות שלא היה מגיע אליהם בשכל הגלוי. בהתאם לכך, גם הבגד מקיף את האדם בצמוד לגופו, מותאם אליו אישית והוא עשוי לגלות את היופי הטמון באדם, בפנימיותו. זאת מכיוון שהוא צמוד אליו ו"שייך לו".
הבית משתלשל גם הוא מאור מקיף, אבל אור זה מכונה בקבלה מקיף רחוק. המרחק אינו מרחק פיזי אלא ערכי, האור הזה נעלה מכדי לחדור ולהתגלות בפנימיות הנבראים ולכן, הבית המשתלשל ממנו, גם אם הוא מוסיף כבוד לאדם שגר בו, אינו חושף את יופיו העצמי של האדם כמו הבגד. האור הזה נעלה כל-כך עד שהוא מקיף את כל הנבראים בשווה, כמו שבתוך הבית יכולים לשהות אנשים רבים והוא יכיל את כולם בשווה. כלומר, מדובר במשל ונמשל. הגשמיות של העולם היא רק משל לאלקות שמהווה אותה ובמקדש המשל והנמשל היו גלויים לגמרי. התפקיד שלנו בעולם הוא לחשוף את הנמשל, את האלוקות שבתוך המשל, שבתוך החומריות, ובשלושת הרבדים הנ"ל; ברובד של המזון מדרגת האור הפנימי, ברובד של הלבוש מדרגת המקיף הקרוב, ואת זה עושים על-ידי חתירה מתמדת להתחבר עם המקיף הרחוק, עם האלוקות כפי שהיא מתגלה בבית המקדש. ואת הכוח לכך מקבלים מהציווי בפרשת השבוע.
