האש המתלקחת בעולם הערבי והמוסלמי אינה מבשרת טובות. בסך-הכל היא כיסוי להקצנה של המצב הקיים, שבו נראים, כביכול, השליטים העכשוויים כעריצים המדכאים את עמיהם עד כלות. אלא שמבעד למסכה הצבועה, שאותה עוטים ה"מהפכנים", מחוללי ההתקוממויות, משתקף דיוקנו המפחיד של האיסלאם הקיצוני, שאינו יודע פשרות, נוסח "אל-קאעידה", "האחים המוסלמים", ה"ג'יהאד המוסלמי" ודומיהם. דיוקן זה גורר אחריו משטרים אפלים של עריצות כפולה ומכופלת, תוך עשיית חשבון עם מי שרק יהין שלא ללכת בדרכם.
עם זאת יש לזכור שתהליכים היסטוריים, שבליבם מהפכה, אינם, בהכרח, ליניאריים. בהפלת שלטון ברגע נתון אין ערובה שכוחות המשטר הישן לא יתאוששו, יתארגנו, ינסו, ואולי אף יצליחו, להחזיר אותו על-כנו. כך אירע, למשל, כשבסופו של דבר הובסו המהפכנים הדמוקרטים של "אביב העמים" באירופה והמלכים היו אלה שחזרו לשבת על כס השלטון. כך אירע, אפילו, באירן של השאח המתון, שמאז נפילתו נפלה המדינה לידיו של חומייני, ובסופו של דבר לידיו של עריץ גדול יותר,
אחמדינג'אד, הקיצוני שבעתיים מקודמו. כך גם אירע בטורקיה, שהסלימה עד קצה גבול היכולת, עם הנהגתו של שליט אפל כמו
ארדואן.
אין ערובה נוכח כל אלה נראה, בעליל, כי את העולם של היום עוטה קמופלג' מטעה, שבו הוא מריע להמונים המפילים את "השלטון העריץ", ושתוך גם קוראים קריאות-עידוד בזכות הדמוקרטיה, שהיא, למעשה, מהם והלאה. אחרי ככלות הכל אין שום ערובה שהשלטון החדש, שיקום באחת מהמדינות ה"מתהפכות", אכן ישא אופי דמוקרטי, וראיה לכך עשויות לשמש המהפכות שהיו ברוסיה ובסין.
את סכנת עלייתו של דרקון האיסלאם הקיצוני יכול היה המערב למנוע, לו סייע לשליט כמו מובארק שלא ליפול. מובארק, אחרי ככלות הכל, היה, לכל היותר "הרע במיעוטו", שהשכיל להנהיג את ארצו, יותר מכל מנהיג מוסלמי אחר, למשטר של קוואזי-דמוקרטיה. אלא שהישיבה על הגדר של אובמה, וחבר-מרעיו במערב, היא זו שמסייעת לאיסלאם הקיצוני להרים ראש במצרים ובמדינות מוסלמיות אחרות, כשה"אייתולות", העומדות בראשו, לא חלמו לרגע שביום מן הימים יזכו לקבל את השי הזה על מגש של כסף.
המסקנה העולה מאליה היא שמצוקה איננה דווקא "הדלק האולטימטיבי" למחאה או למהפכה מוצלחת. ההיסטוריה, מכל מקום, מוכיחה את ההפך הגמור.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
