בכל שנה מצוין יום האישה הבינלאומי בישראל בהתבוננות פנימית ובתהייה מתמשכת מדוע נשים בישראל חיות בחוסר ביטחון אישי, מעמדי, תעסוקתי וחברתי, וכיצד ניתן להסביר את התעלמות המדינה מהפערים המנציחים את מעמדנו הנחות.
אולי לא במקרה תופס אותנו השנה יום האישה בעיתוי מושלם בו אנו בעין הסערה המתחוללת סביבנו במזרח התיכון ומחייבת אותנו לראשונה להפסיק לחפש תשובות רק מתחת לפנס השכונתי, להרים את מבטנו ולבחון את מצב הנשים בישראל מנקודת המבט של מעוף הציפור, בהקשר הרחב כנשים החיות במדינות שאין בהן הפרדת הדת מהמדינה. ההתפשטות המהירה של התקוממויות אזרחיות בדרישה לכינון משטר דמוקרטיה בכל רחבי המזרח התיכון מאלצת גם אותנו להביט במראה ולשאול בכנות את עצמנו האם אנחנו שונים מהם בהרבה? האם באמת יש אצלנו "דמוקרטיה" או אולי הגיעה העת להודות על האמת, שאנחנו רק משחקים במשחקי "נדמה לי" כשבפועל מדינת ישראל עוטה תחפושת פורימית הנחזית להיראות "דמוקרטית" בעוד תוכה ותוכנה מעוצבים כמלאכת מחשבת מדויקת, להבטחת שליטת הדת במדינה, באופן דומה מאוד למשטרים הדתיים הלכתיים המכתיבים את סדרי הממשל אצל שכנותינו.
אנחנו והערבים - הרבה מן המשותף
לא נעים להודות, אבל בינינו ובין שכנינו הערבים יש הרבה יותר מן המשותף מאשר נדמה לנו - כל מנהיגנו כאן במזה"ת מנהלים דמוקרטיה מזויפת, כשהם מסרבים להפריד בין הדת למדינה. זוהי למעשה הסיבה היחידה שבגינה אנחנו מצויים בלופ בלתי נגמר של מלחמות עקובות מדם. מלחמות דת. ו"דת" (כל דת), כידוע, היא מונח המגדיר פרקטיקה של דיכוי וגזענות כלפי אחרים בכלל וכלפי נשים בפרט.
הדמוקרטיות המזויפות שלנו כמו זו ברשות הפלשתינית או במצרים, גורמות לכך שלמנהיגים אין באמת מנדט מהעם להגיע להסכם שלום או לחולל רפורמה אזרחית שתיטיב גם איתנו הנשים. כך קורה שאין טעם כלל לחתום על הסכמי שלום עם מנהיגים שהעם לא מגבה אותם ולא שותף בעיצוב מדיניותם. למעשה, זוהי הסיבה בגינה מנהיג שנבחר בצורה לא ממש דמוקרטית כמו אבו מאזן, מפחד לחולל שינוי כשהעם למעשה בכלל לא העניק לו מנדט אמיתי לכך.
ואצלנו בדיוק אותו הדבר - אנחנו הנשים טומנות ראשינו בחול כבר 60 שנה ולא מודות בכך שכל ממשלות ישראל בגדו בנו כשאיפשרו לפלגים הדתיים לעצב קווי היסוד, ובכך, בפועל, הדת היא זו ששולטת בישראל מאז ומעולם בדיוק באותם נושאים הרי-גורל לנשים.
בכל ארבע שנים אנחנו משתתפים בחוסר נוחות הולכת וגוברת בתהליך הבחירות על-אף שכולנו כבר יודעים שהמשחק מכור מראש ומי שישלוט בשליטים הם תמיד, אבל תמיד, נאמני ההלכה הדתית, אם זה בחינוך, במשפט, במעמד האישי או בקביעת סדר העדיפויות הלאומי. ליכוד, עבודה, שמאל או ימין - כל אלו הם מסך עשן שמטרתו להשכיח מאיתנו כי בסופו של כל יום בחירות, מוצאת עצמה הדמוקרטיה שרועה פצועה ושותתת דם כשמעליה עומדת בחרב שלופה ובחיוך של מנצחים - הדת.
בלי כל קשר לתוצאות הבחירות, נאמני הדת תמיד אוחזים בעמדות שלטוניות ובמוקדי קבלת החלטות שבאמצעותם הם כופים את אמונתם ההלכתית על החברה האזרחית, ומנציחים את עליונות ההלכה הדתית על פני כל חוקה אזרחית או אג'נדה פמיניסטית. מכפיפים את כולנו בדיוק כמו בארצות ערב לאורח-חיים על-פי חוקה נוקשה ועתיקת-יומין שיש בה לעתים געגוע ונוסטלגיה, אך היא רחוקה מלהתאים כאמנה חברתית המאפשרת לנשים זכויות מלאות בפני החוק.
להפריד לחלוטין בין הדת והמדינה
הדרך היחידה למהפכה פמיניסטית ושוויון במעמדן של הנשים בפני החוק היא, למרבה ההיגיון, גם הדרך לפתרון מרבית הסכסוכים במזה"ת, כולל בינינו לבין הפלשתינים - הובלת מהלך בינלאומי שבמסגרתו מדינות המערב הדמוקרטיות יחייבו אותנו ואת הפלשתינים לכלול בכל הסכם התחייבות של שני הצדדים לכינון משטרים דמוקרטיים שיש בם הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, ולצרף דווקא כעת את כל מדינות המזה"ת לחתימה על אמנה להפרדת הדת מהמדינה, רק כך תוכל הדת בישראל, ברשות הפלשתינית ובכל מדינה ערבית, להתפתח יפה כמו בארה"ב, מבלי להלך אימים נצחית על הדמוקרטיה ועלינו הנשים.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
