הוא עלה את המדרגות לקומה השנייה בלב הולם מהתרגשות. כשנכנס לחדר ראה אותו כבר עומד על התריסים כשחבל עבה מונח על צווארו. את האיש הזה הוא ליווה בחצי שנה האחרונה כמעט בכל שעה ותמיד היה לו את אותו מבט קפוא. אבל עכשיו, כשהאיש הנורא הזה עומד מולו, המבט שלו הסגיר את תחושותיו. הגיע הסוף.
הוא לא היסס. הצליח להתגבר על הרעד שתקף אותו, ניגש למוט הברזל ובאבחה אחת משך אותו אחורה. התריסים נפתחו והגוף הגדול צנח פנימה בקול חבטה. עשר שעות מאוחר יותר שודרה ב"קול ישראל" הידיעה: "הצורר הנאצי אדולף איכמן הוצא להורג בתליה".
40 שנה אחרי, יושב באולפני "שופר ניוז" יהודי תימני מבוגר, קטן קומה, ומספר את סיפורו שהיה חסוי במשך עשרות שנים. "אני הייתי האיש שהוציא להורג את אדולף אייכמן ואף שרף את גופתו" הוא אומר, "זה היה מבצע חשאי ואיש מלבד המפקדים לא ידע היכן הוא התרחש ומי ביצע את הפעולה עצמה".
שלום נגר, בן 67, היה אחד מהשומרים הצמודים ביותר לאייכמן, כמו לעוד פושעים מפורסמים: דמיאניוק, קוזו אקומוטו, ראנטיסי וגם מרדכי לוק, "האיש במזוודה". אולם הטראומה הקשה ביותר צרובה במוחו מההוצאה להורג של אייכמן. במשך כמעט חצי שנה הוא היה צמוד אליו (מה-15.12.61 עד 31.05.62) כשהוא מלווה את דיוני המשפט שלו ונחשף לסרטים ולעדויות המזוויעות שנראו שם. בסופו של דבר הוא היה זה שביצע את העונש שאלפי יהודים היו רוצים לבצע אותו כנקמה.
40 שנה לאחר שתלית ושרפת את אייכמן, איך אתה רואה את הדברים היום? "40 שנה חלפו מאז, והיום התבגרתי והבנתי מה החשיבות של המעשה שעשיתי. גם מבחינת עם ישראל על פי ציווי התורה 'מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים - לא תשכח'. הקב"ה הזהיר אותנו שלא נשכח. ואני, נפלה בחלקי הזכות לא לשכוח. קיימתי את הפסוק הזה במלואו. להבדיל ממרדכי היהודי, שתלה את המן או שאול המלך שהרג את אגג, הם הרגו אותו אבל לא מחו אותו. כאן נפל בחלקו של עם ישראל למחותו בכך ששרפו את גופתו של הצורר הזה. בישראל פחדו שאנשים יעשו ממנו אליל. לכן שרפו אותו".
את זה אתה יודע היום, אבל מה הרגשת אז כשביצעת את המעשה? "אז הייתי צעיר בגיל 23, ולא רציתי לבצע את המעשה כי פחדתי שיגידו לי שאני רוצח. לא היתה לי את המודעות למעשה כמו היום. אחרי שחזרתי בתשובה ולמדתי את הנושא, הבנתי שקיימתי מצווה מהתורה. לפעמים אני הולך לבתי חולים, כמו למשל אצל מישהי שאני מכיר שהיתה חולה ב''מחלה'' והייתה בתרדמת תשעה ימים ולא הצליחו להעיר אותה. כשבאתי, שמתי תחתיה ספר קדוש ותוך כמה שעות היא התעוררה. אנשים אומרים לי : יש לך זכות. אתה קיימת מצווה חשובה בתורה".
היחידה המיוחדת שלום נגר מגולל את תחילת הסיפור. כיצד נקלע בכלל לסיטואציה, שדווקא הוא יהיה זה שיתלה את אדולף אייכמן. "תחילה עבדתי במשטרה ובמשמר הגבול. לאחר מכן עברתי לשב"ס, שם עבדתי במשך 28 שנים. כשהחלה פרשת אייכמן הוא הובא לכלא בו עבדתי, ולאחר המשפט וגזר הדין היה ברור שמישהו יצטרך לבצע אותו. היינו 22 שומרים ושמרנו עליו במשמרות שונות. זו הייתה יחידה מיוחדת בכלא רמלה ששמרה על אייכמן. לצורך שמירתו הפקיעו קומה שלמה של חמישה חדרים בכלא וקראו לה 'דירת אייכמן'. ב'דירה' הזו לא נכנס אף אחד, רק אלה שעבדו שם. את האוכל היו שמים בסירים מיוחדים ונועלים אותם במנעולים בכדי למנוע הרעלות. לאחר מכן, כשהיו מביאים את האוכל ל'דירה' המפקד היה פוקד עלי לטעום מהאוכל. רק אחרי שתי דקות כשהוא ראה שאני בסדר הוא הגיש אותו לאייכמן".
אתה תימני, מדוע שתרצה להרעיל אותו? "אמרו חכמים 'השוחד יעוור עיני חכמים'. אם היו נותנים לי מליון דולר, מי יודע? למרות שאני אדם שלא מתפתה וכסף לא משחק אצלי תפקיד".
ביחידה הזו לא היו יוצאי אשכנז שעברו את השואה. נגר: "דווקא היו. היו כאלה שהיו להם מספרים על היד ממחנות הריכוז, אבל להם לא נתנו להתקרב אליו אלא שמרו מבחוץ. כל אדם שידעו שהיה במחנות או שיש לו נגיעה לעניין השואה, לא נתנו לו לשמור קרוב לחדרו. בחדר הקטן שלו היתה מיטה ופינה, ששם היה כותב את זיכרונותיו. נתנו לו דפים והוא היה מעלה עליהם את זיכרונותיו. בשב"ס קיוו שעל-ידי הזיכרונות אולי יפליל עוד כמה מחבריו, אבל הוא היה מנוול גדול ולא הסגיר אף אחד. את המחברות שכתב שמרו בסוד עד לפני כמה שנים.
היה איתי שומר מאחינו האשכנזים שהיה שומר בחוץ, וביני לבינו היתה דלת סורגים שאותה לא יכל לעבור. באחד הערבים הוא ביקש ממני שאחליף אותו, שאני אשמור בחוץ והוא בפנים. לא חששתי כי חשבתי שהוא מעוניין רק להביט בו, וגם לא הייתה אז הוראה מפורשת לא לתת לאף אחד להיות שם. השומר ההוא נכנס ואני יצאתי. התברר, שהמטרה שלו הייתה להראות לאייכמן כמה הכדור עגול.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ואייכמן כבר היה מנמנם. השומר קרא לאייכמן, הפשיל את שרוולו והראה לו את המספר שעל ידו. הוא דיבר בגרמנית ולפי מה שהבנתי הוא אמר לו: 'אתה רואה, אני הייתי אצלך בשואה אבל עכשיו אתה אצלי. הכדור עגול וצוחק מי שצוחק אחרון'. כשאייכמן שמע את הדברים הוא החל להשתולל וענה לו בגרמנית, אבל לא הבנתי את דבריו. בעקבות האירוע הגיע מפקד החוליה ורצה להעיף אותי, אבל הסברתי שבסך הכול זה היה אחד מחברי היחידה, ולא הייתה לי הוראה אחרת. מאז התקבלה הוראה שאסור להכניס לשם אף אחד".
חצי שנה להיות צמוד לאייכמן, נקשרים אליו, לא? "נכון, בשביל זה הייתה לי טראומה בסופו של דבר מההוצאה להורג".
איך תקשרתם? "בעיקר בידיים. כשהוא היה מבקש לגשת לנוחיות, היה מסמן בידו והייתי מוציא אותו. לאחר מכן, הוא אמר לי 'תודה' בספרדית. הוא ידע שאני ספרדי וביקש להודות לי. לא היה לנו דו שיח של ממש. מה שהוא היה צריך, הוא היה מסמן לי. אם הייתי רואה משהו חשוד בחדרו הייתי נכנס, אבל באופן כללי לא הפרעתי לו".
היה פעם משהו חשוד בכל התקופה הזו? "אצלי לא היה. אבל, אחד השומרים סיפר לי שתפסו אצלו סכין גילוח. בטח רצה לחתוך את עצמו או משהו דומה".
איך דבר כזה מסוכן נכנס למקום כל כך מסוגר? "אין לי מושג איך לא גילו את זה".
מישהו היה נפגש איתו או בא אליו? "כן, היה שם חדר נוסף ושם היה נפגש עם העורך דין שלו. בחדר היתה מחיצת זכוכית משוריינת. על השולחן היה רמקול שהיה יכול לדבר וגם לשמוע וככה הם דיברו ביניהם".
הייתה לו גאווה גרמנית גם בין כותלי הכלא? "כן. הוא היה 'יקה'. לא הכניע את עצמו. הוא המשיך את אורח חייו כאילו הוא לא היה בכלא".
הוא ידע מה מצפה לו? "בוודאי שידע. בהתחלה, במהלך המשפט אולי היו לו כל מיני מחשבות, אולי עורך דינו ניחם אותו שהוא יצא במאסר עולם, אבל בסופו של דבר הוא קיבל את גזר הדין ואנחנו ביצענו את מה שביצענו".
ומאז שנגזר דינו, הרגישו שינוי בהתנהגותו? "בוודאי. הוא היה קצת עצבני. ראינו זאת על הפנים שלו. זה טבעי אצל כל אדם. אפילו חיה מרגישה שהולכים לשחוט אותה".
ובכל זאת, הוא נשאר יהיר עד יומו האחרון? "כן. אפילו את המעטה השחור ששמים לכל הנידונים למוות על הפנים הוא לא הסכים לשים".
הרגשתי שליחות למען האמת, לא ידע שלום נגר, עד השעות הסמוכות להוצאה להורג, שמכל שומרי השב''ס הוא זה שיבצע את המשימה המיוחדת הזו. אמנם המפקד דיבר איתו כמה ימים קודם, אבל הוא דיבר עם עוד רבים כך שנגר לא העלה על דעתו שבסופו של דבר דווקא הוא יבחר למשימה. "חיפשו אדם מתאים וכנראה ראו בי את האדם המתאים", נזכר נגר, "כשאמרו לי שאני האיש, סירבתי. אבל הם שכנעו אותי והראו לי סרטי זוועה מהשואה וממעלליו של אייכמן, אז הסכמתי. אמרתי: אם המפקד רוצה, אני מוכן. כשראיתי את הזוועות שביצע, אמרתי אין רחמנות על אדם כזה. שישה מליון יהודים, ילדים, נשים בהריון, את כולם השליך למשרפות, על איזה עוול? מה הם עשו? אנשים חפים מפשע. אדם כזה שמסוגל להכניס אנשים לתאי גזים הוא גרוע מחיה. אריה טורף כדי לאכול ולהתקיים, אבל כשהוא שבע הוא לא טורף. אבל, האדם הזה הרג גם כשהוא שבע. הוא חלאת המין האנושי. בגרמניה עשו סרט עליו וראיינו גם אותי, אמרתי להם: איך מדינה תרבותית, בעלת השכלה. מסוגלת לעשות את מה שחיה לא מסוגלת לעשות? הם שתקו, לא ידעו מה לענות".
אתה יודע שיש אלפי יהודים שהיו שמחים לבצע את הפעולה שעשית. שאלת את עצמך למה דווקא אתה נבחרת? "בצבא אומרים שלא שואלים שאלות. באותו זמן לא שאלתי שאלות. מה שאמרו לי עשיתי. אבל, היום אני מבין את מה שעשיתי".
את השתלשלות האירועים, מהרגע שהוטלה המשימה ועד לביצועה. זוכר נגר כאילו היה זה אך אתמול. כל הפרטים הכי קטנים צרובים במוחו. בדומה למי שעבר טראומה וניכר בו, כי הוא חווה אותה מחדש משחזר נגר: "עבדנו במשמרות של 24 ו-48 שעות, ובאותו יום הייתי בבית. איש לא ידע שזהו יום התליה מלבד המפקד ועוד מספר אנשים בכירים. התגוררתי אז בחולון, ויצאתי לטייל עם אשתי ברחוב. לפתע נעצרה לידי מכונית בחריקת בלמים, מתוכה יצא המפקד שלי ומשך אותי לתוך המכונית ונסע מהמקום. היתה לי בעיה כיוון שאשתי לא הבינה מה אירע לי, וחשבה שחטפו אותי. אמרתי למפקד שכעת יש לו בעיה, כי הוא רוצה שהכול יהיה סודי, אבל אשתי תרוץ עכשיו למשטרה ותספר שחטפו אותי ויתחיל חיפוש, וכל הסוד שלו יתגלה. הוא אמר: 'אתה צודק, חוזרים בחזרה'. חזרנו לאשתי ואמרתי לה שלא תדאג, שזה המפקד שלי ואני צריך לעשות עבודה נוספת. היא כמובן לא ידעה מה העבודה שאני עומד לעשות. הגעתי לבית הכלא ושם המפקד נתן לי אלונקה, סדינים, ותחבושות ואמר לי להישאר בחדר למטה".
איך נראה החדר הזה? "זה היה החדר התחתון שבתקרתו פתחו חור, ושם היו התריסים שנפתחו, ושבעצם גרמו לתליית אייכמן. בחדר העליון, היה החבל שהשתלשל מהתקרה ומתחתיו התריסים".
אייכמן דיבר באותה שעה? "האמת שאינני זוכר, אבל מתוך מה שהוא עשה לי הרגשתי שהוא דיבר".
מה הרגשת באותם רגעים? "פחדתי. אני כיום שוחט ואני מכיר שוחטים רבים שמפחדים לפני השחיטה. קל וחומר כאן, שמדובר בבן אדם. אמנם הוא לא בן אדם אבל בכל זאת הוא בצלם".
הייתה לו בקשה אחרונה? "הוא היה בחדר השני עם הכומר שלו, שדיבר איתו, ולא שמעתי מה דיברו שם. אני יודע שנתנו לו כוס יין, ויתכן שגם שאלו אותו לבקשתו האחרונה. בשעה 21:00 בערב, עליתי לקומה העליונה, היכן שנמצא חבל התליה וראיתי אותו כבר עומד עם החבל סביב צווארו. בלי הרבה להסס, משכתי את הידית אחורה, התריסים נפתחו, והוא נפל למטה".
שמעת משהו? "את רעש התריסים נפתחים, וכמה פרפורים של חנק".
איך הרגשת באותו רגע? "זו הרגשה לא טובה. הייתי מוותר על כל זה אם השישה מליון היו חיים. אבל אנחנו נצטווינו על ידי הקב"ה שנמחה את זכר עמלק. הגרמנים הם עמלק. לדוגמא, המצרים עשו לנו הכול, זרקו את התינוקות לים ושעבדו אותנו בפרך. ובכל זאת, ה' לא ציווה למחות את זכר מצרים. נהפוך הוא, אסור לנו לענות אותם, כי התורה אומרת: 'כי גר היית בארצו'. אבל עמלק, הצטווינו למחות אותם".
הסיוט "תיכף אחרי התליה, ירדתי למטה וכשנכנסתי לחדר ראיתי מחזה שלא מן העולם הזה, שגרם לי לסיוט. ראשית כל, הפנים שלו היו לבנות כסיד. הלשון שלו השתרבבה כולה החוצה, ובחבל שכרך את צווארו, היו רפידות של עור שפצעו את גרונו, ודם ניגר על כל החזה שלו. לראות את המחזה הזה זה נורא. בשבילי זה היה מלאך המוות בהתגלמותו. אבל, המפקד ציווה עלי לעלות על הפיגום ולהוריד את הגופה שלו".
שלום נגר מתאר את האירוע המזוויע ביותר מבחינתו, שגרם לו לסיוטים ומחלות במשך שנה רצופה:
"כשבאתי להוריד אותו, נתקלתי בבעיה חמורה. לא ידעתי שיש לו אוויר בבטן. הייתי צעיר ולא ידעתי על התהליכים שעוברים הנתלים, שכל האוויר שהיה להם בבטן נשאר שם מהרגע שנחנקו. בנוסף, יתכן שגם מלמל כמה מילים רגע לפני המוות וגם זה נסגר. כשעליתי למעלה ראיתי את ראשו מוטה הצידה והעיניים שלו פקוחות ומביטות עלי. כשבאתי להרים אותו מהבטן, האוויר עלה למעלה ופתאום יצא מפיו קול מבעית 'בעעעע....' ואני חשבתי שהוא בא לבלוע אותי... כל הדם שהיה עליו הותז לפנים לי, ואני התחלתי לרעוד מפחד.
המפקד קרא לעוד כמה אנשים, והם הורידו אותו למטה, והפשיטו אותו מבגדי האסיר. עטפנו אותו בסדינים שנתנו לי, ושמנו אותו באלונקה. משם ,לקחנו אותו למקום, היכן שהיום 'נווה תרצה', שם היה מחסן ריק ולשם הביאו תנור גדול, ששמעתי שנבנה במיוחד בשבילו. אחד האנשים שחיממו את התנור קראו לו לוקס ז"ל, שהיה במחנות הריכוז. הוא קיבל את התפקיד לחמם את התנור, ושמח על כך. הוא חימם את התנור כמו שצריך. התנור היה חם ובוער ולא היה שייך להתקרב אליו. מה עשו? בנו מעין פסי רכבת עד התנור עם אלונקה שהיתה על גלגלים. הנחנו אותו על האלונקה הזו, ואני הייתי אמור לדחוף אותו פנימה לתנור, אבל בגלל הרעד שהיה לי בידיים הוא נפל לי מהאלונקה, פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל. בסופו של דבר, הכנסתי אותו לתנור וסגרנו את הדלתות.
המפקד כבר ראה שאני כבר לא במצב טוב, הוא אמר לי: 'בוא לך הביתה תנוח'. הוא לקח אותי באוטו. וכשיצאתי מהאוטו הרגשתי פחד גדול. אמרתי לו, בוא תלווה אותי עד הבית. מאותו רגע שהוא נפח עלי את קולו, התחילו אצלי סיוטים ופחדים שנמשכו שנה שלמה. הגעתי הביתה עם דם על הבגדים, ואשתי שפתחה לי את הדלת בשעה 5:00 לפנות בוקר, נבהלה ושאלה 'מה קרה לך?', סיפרתי לה שתליתי את אייכמן. היא לא האמינה לי. אמרתי לה:'תפתחי רדיו, עוד מעט יגידו את זה בחדשות'. ואכן היא פתחה רדיו ושמעה את הידיעה ונרגעה. מאז, חייתי בפחד גדול. אני לא אדם שמפחד. מגיל ילדות חייתי לבד ללא הורים וללא עזרה. גם כששירתתי במשמר הגבול והייתי יוצא בלילות. הייתי בהנדסה קרבית ופירקתי מוקשים. לא הייתי אדם שמפחד. אבל, ממנו פחדתי".
איך אתה מסביר את זה? "אומר לך. בהתחלה הייתה לי טרוניה על אותם המיליונים, שהלכו למשרפות כצאן לטבח ולא עשו כלום. היום אני מבין את כוונת חז"ל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. אבל, אז הייתה לי שאלה: אלף איש הולכים למשרפה ושומרים עליהם בקושי שניים או שלושה שומרים. אתם יודעים שאתם הולכים למות, תתנפלו על השומרים, יהרגו כמה אחדים אבל אתם תהרגו אותם. איזה פחדנים אתם. אבל, הנה אני רואה את עצמי, אני פחדתי מאדם מת שהיה אצלי ללא נשק... אני באתי להאשים אותם ואני בעצמי מפחד. להם הייתה סיבה לפחד. עינו והשפילו אותם במשך כמה שנים, וכבר לא היה להם צלם אנוש. הם עצמם רצו ללכת למשרפות מרוב הדיכויים והעינויים".
הצל שרדף אחריו הפחדים רדפו את נגר גם כשחזר לעבוד בכלא. "באותה תקופה", הוא נזכר, "הייתי מרכזן בבית הכלא, והמפקד חשש לאבד אותי. לכן, כשהייתי עובר במדרגות ליד הדירה ששהה בה אייכמן. תמיד ליוו אותי שני שומרים כדי שלא אמעד במדרגות. הבעיה היא, שחבריי למשמרת היו לועגים עלי והיו אומרים לי: 'מה אתה מפחד, זה בן אדם מת, אתה בעצמך שרפת אותו מה הוא יכול לעשות לך?' זה העליב אותי, אבל הפחד לא עזב אותי.
באחד הימים, החלטתי שאני מתגבר על הפחד. באתי למפקד המשמרת ואמרתי לו: 'היום אני הולך ללא ליווי'. הוא אמר לי:'שלום, תעזוב את השטויות שלך. עד שאתה לא מרגיש בטוח תלך עם שומרים'. אני התעקשתי והוא הסכים. הוא הרגיש שמשהו איתי לא בסדר וחיכה לי ליד המדרגות. התחלתי ללכת לבד ושרתי לעצמי כדי לגרש את הפחד ולשכוח אותו. אבל, מה קרה? כשעברתי ליד הדלת שלו (זו הייתה דלת זכוכית), ראיתי את הצל שלי משתקף על הדלת ואמרתי לעצמי בבעתה: זה אייכמן. זה הוא!! מרוב בהלה, רצתי במהירות במדרגות והתגלגלתי מהם עד למטה. הרגליים שלי נפגעו, והמפקד רץ אלי ואמר: 'אתה רואה? עכשיו אין לי מרכזן ואין לי כלום, והכל בגלל שאתה חושב שאתה גיבור. הפחדים הללו אין להם קשר לגבורה. זה דבר פסיכולוגי שקשה להוציא אותו'. וכך המשיכו ללוות אותי במשך שנה. והנה, רק עברה השנה, חלף הפחד כאילו לא היה. זה דבר שאין לי דרך להסביר אותו".
דמיאניוק היה בתור בהמשך חייו, לאחר 30 שנה, כמעט שעשה עבודה דומה על ג'ון איוואן דמאניוק, מי שכונה ''איוואן האיום'' מטרבלינקה. "למדתי באותם שנים בכולל בחברון וקיבלתי טלפון בשעה 23:30 בלילה. אומרים לי שהיה גזר דין מוות לדמאניוק וביקשו שאבוא לטפל בו. אמרתי למתקשר: 'תראה, אני היום אדם דתי, אני אחר, אני לא יכול לעשות את זה, וגם יש לי סיוטים מהראשון'. הוא ענה לי: 'זה קידוש שם שמים ומצווה גדולה. בכל מקרה, בוא לא נדבר על זה. אני רק רוצה לשאול אותך איפה התנור ההוא ששרפנו בו את אייכמן. היכן הניחו אותו?' עניתי לו: 'מהיכן אני יודע? הלא חלפו מאז 30 שנה, איך אפשר לזכור'. הוא אמר: 'בכל זאת, נסה לזכור היכן שמו אותו בפעם האחרונה'. השבתי לו שלפי מה שאני זוכר שמו אותו מתחת למדרגות של בית כלא רמלה. למחרת, הלכנו לשם והראיתי לו את המקום, והנה התנור נמצא שם. בדיוק במקום שהניחו אותו לפני 30 שנה. אבל, בינתיים זיכו אותו מגזר הדין ואני התפטרתי מהעול הזה. אמנם, זו מצווה למחות את זכר עמלק. אבל, יש עוד יהודים שיוכלו לעשות את זה, כי כל היהודים הצטוו בזה".
לפי מה שהתרשמת זה באמת היה דמאניוק או אדם הדומה לו? "לא כפיל ולא בטיח'!. זה הוא. אנשים העידו והתעלפו כשראו אותו. כשהחזירו אותו אחר כך לאמריקה, האמריקאים עצמם אמרו שזה הוא ושישראל טעתה".
אז איך אתה מסביר את זה ששחררו אותו? "יש לי הסבר משלי למרות שאין לי הוכחה עליו. ההסבר הוא, שבין הערעור לחנינה הגיע לכאן נשיא אוקראינה לביקור בארץ, ואז היה ראש הממשלה יצחק רבין ז''ל. באותם ימים לא היו לישראל יחסים דיפלומטיים עם אוקראינה, כיוון שהאוקראינים לא היו פחות גרועים מהנאצים בזמן השואה. כנראה, שנשיא אוקראינה הגיע לארץ כדי להפשיר את היחסים. ולכן יתכן שרבין העדיף לשחרר את דמיאניוק האוקראיני כמחווה לשלום, מאשר להרוג אותו. כי לא יצא רווח גדול אם יהרגו אותו. אבל, יחסים בין מדינה למדינה יותר חשובים. אנחנו חיפשנו יחסים עם העולם".
אתה שהכרת מקרוב צוררים רבים, כשאתה שומע על החיסולים שמבצעת ישראל איך אתה מתייחס לזה? נגר: "תראה, זה שונה. הערבים אמנם גם רוצחים אותנו ועושים דברים איומים אבל להם יש טענה שאנחנו גזלנו להם את הארץ ואנחנו גם הורגים בהם. לא שאני מצדיק אותם חלילה אבל יש להם, לשיטתם, איזה צידוק לעשות זאת, אבל הנאצים ימח שמם, עשו זאת ללא כל סיבה הנראית לעין. רק שנאה צרופה ליהודים".
כאדם שהיה כל כך הרבה שנים בשירות בתי הסוהר, מה אתה חושב על מרדכי וענונו האסיר הכי ידוע השבוע? "זה פסיכופט. ראיתי אותו בכלא. ואני אומר לך שהוא לא נורמאלי. הלא כל המשפחה שלו הם דתיים שומרי מצוות. ואם אדם כזה הולך נגד כל משפחתו, נגד המדינה שלו, ונגד הדת שלו, בשביל מה? זה אדם לא נורמאלי. למרות שיש לו אוהדים ועושים ממנו, ישו השני אבל זה לא רציני".
היית מוכן לשמור עליו בבית הסוהר...? "הייתי מכניס אותו לצינוק שיירקב שם כל החיים".
__________________________
הראיון - מיוחד ובלעדי ל"שופר ניוז"
כתובת האתר -
www.shofarnews.co.il
