כוחו של איפוק

עם כל הצער והכאב, חייבת ישראל להבליג ולחרוק שיניים. אל לה להפיץ ברבים את תמונות הזוועה המתבוססות בדם של הטבח באיתמר. הן אינן נשק אסטרטגי יעיל. גם אם במלחמה כמו במלחמה, אין היא צריכה להתנהל בשפל המדרגה. יש לעשות כל שניתן כדי לא לשחק לידיו של אויב אכזרי וצמא דם ולהימנע מללכת בדרכיו הנלוזות.

הגיע הזמן להודות שבמלחמת ההסברה ידנו תמיד על התחתונה. אחרי ככלות הכל, הצביעות והאינטרסים רק חוגגים בגדול. כל ניסיון לשנות את התמונה נדון מראש לכישלון. עולם כמנהגו נוהג. פניו של ירוי, חזה מחורר, בטן שסועה וגרון בקוע לא עושים עליו שום רושם. בריאליטי, נוסח 2011, הוא פשוט ניחן בעור של פיל. מי שחושב לתומו כי יש בתמונות המופצות כדי לזעזע את מצפונו של העולם, אינו אלא שה תמים. כבר מזמן שהוא נעול נגדנו, ובגדול.

נקמה בפשפשים

גם במשמעותו היהודית של העניין אין מקום להציג את המתים המוטלים לפנינו לראווה. הצגה שכזו אינה אלא פורנוגרפיה גלויה. כזו שמאפיינת אתרים של זוועה, שאינם בוחלים בה אף לרגע. בהצגת גופות שחוטות יש משום ברוטאליות מיותרת. היא מתאימה לחיות-אדם. נוסח אלה שלא היססו לבצע את זממן באיתמר על גופם של עוללים טהורים וחפים מפשע.

אף שנקמת ילד קטן לא ברא השטן, אין מקום למסע של נקם-ושילם פרטי או פרטיזני. גם בלא להושיט לאויב את הלחי השנייה - יש לתת לצה"ל לעשות את העבודה. חזקה עליו שידע לבצע אותה על צידה הטוב ביותר, אף ללא כפפות של משי.

לחימה, ככל שהיא נוראה, חייבת להיות מוסרית. עם חוקים, מגבלות ושמירה על כבוד המת וכבוד השכול. אף שהיא מתנהלת נגד איסלאם רצחני ועקוב מדם, שאינו יודע גבולות, אין מקום להתיר את הרסן. זו גדולתו של איפוק; ובו, ורק בו, ניבחן.

בה בעת אין לערב שמיטה בהר סיני. הטבח באיתמר, ככל שהוא נורא, איננו סיבה ליחידות-דיור חדשות בהתנחלויות. אחרי ככלות הכל, רצח לא צריך לספק עילה לאישור בנייה שכזאת. ממילא אין בה יותר מנקמה בפשפשים, אם לא הסלמה במצב.