בין הסתדרות העובדים הסוציאליים לזו של המורים

בניגוד להסתדרות המורים וגם לארגון המורים - שאינם מתייחסים לקיומם של אלפי עובדי הוראה, המועסקים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים על-ידי עמותות בתנאים מחפירים ומשפילים - ארגון העובדים הסוציאליים הוא ארגון העובדים הראשון, שתפס את תרגיל ההפרטה הממשלתית ואת משמעותו האכזרית. בניגוד להסתדרות המורים שאינה מרימה את קולה נגד התופעה המצמררת של עַבְדֵי הוראה, ארגון העובדים הסוציאליים ראוי לכל ההערכה על זקיפות הקומה והעלאת ערכי השוויון בדרישתו שהסכם העבודה יחול גם על אלפי עַבְדֵי העמותות.

מה שעיכב את מימוש ההסכם מיידית בין האוצר וארגון העובדים הסוציאליים הייתה דרישתם הצודקת של השובתים לכלול את עובדי העמותות. למעשה, יש "היגיון רב" בסירוב של הממשלה להרים את הכפפה שזרק ארגון העובדים הסוציאליים. הרי הממשלה מכרה עשרות תחומי פעילות חברתית לחברות פרטיות. היא מכרה את הפעילויות כי החליטה שהיא אינה רוצה לעשותן בעצמה.

ליתר דיוק, הממשלה החליטה להפריט, להתנער מכל אחריות, בכך שהיא משלמת עבור אותה פעילות לגורם אחר שיעשה את העבודה במקומה. ההפרטה היא פשוט התנערות מאחריות על-ידי מכירת אותו תחום חברתי לחברה פרטית המפעילה את הנכס. החברה שקנתה, גם אם היא תקשט את שמה בשם נוצץ של עמותה "להצלת כל נזקק", מעסיקה את העובדים בתנאי שכר מינימליים בהתאם לסכום שהיא קיבלה מהמדינה ושמירת מתח רווחים גם למפעילי העמותה, או הקרן, או ברוב המקרים לחברות כוח-אדם. ההיגיון של מדיניות הממשלה היה שתמורת המכירה הזו היא לא רק מתנערת מאחריות לשירות שנמכר לחברה פרטית, אלא היא גם מתנערת מכל אחריות לשכר העובדים, לתנאים הסוציאליים שלהם ולפנסיה.

המדינה רואה עצמה כפטורה מדאגה לשכרם של העובדים הסוציאליים בעמותות, בקרנות ובחברות הפרטיות, כי היא מבחינתה שילמה עבור השירות לבעלי החברות, תשלום בו מגולם כבר השכר. זה שהשכר הוא מחפיר וזועק לשמיים, הוא אינו עניינה של המדינה.

למדינה היה אינטרס ברור לחסוך בשכר ובאחריות לתנאים סוציאליים של אלפי עובדים. עתה, לנוכח גילויי סולידאריות מעמדית ואנושית, הראויה לכל הערכה של הנהגת ארגון העובדים הסוציאליים, עומד האוצר על רגליו האחוריות, ואינו שש להשוות את תנאי ההעסקה של העובדים הסוציאליים בעמותות ובחברות פרטיות להסכם השכר עם העובדים הסוציאליים עובדי מדינה.

מצער מאוד שהסתדרות המורים, בה אני חבר, לא הייתה נחושה להילחם את מלחמתם של המורים, המשובצים במערכת השעות הבית-ספרית על-ידי קרן "קרב", קרן "רש"י", קרן "מצוינות אלפיים" ועוד שפע אינפלציוני של פניני שמות.

מדובר במורים המקבלים בממוצע שלושים שקל לשעה, ללא ימי חופשה, ללא ימי מחלה, ללא קרן פנסיה, פשוט עַבְדֵי הוראה. מדובר באלפי מורים שאינם זוכים להסתדרות מורים, המגלה סולידאריות ונאבקת למיגור התופעה הבלתי נסבלת של ניצול כוח הוראה זול בתנאים משפילים. הם גם לא חברים בהסתדרות המורים. הם גם לא ישפיעו במערכת הבחירות שתתקיים ב-5.4, הגם שמדובר באלפי עובדים. לכן אני פונה לקוראיי, החברים בהסתדרות המורים, להצביע בעד רשימת המורים המשותפת למורים יהודים ולמורים ערבים מיסודה של החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) שבראשה עומד נביל סמור וסימנה רפ. רשימה הרואה עצמה מחויבת לאלפי עבדי הוראה חסרי זכויות, שיזכו להסכם עבודה ראוי.

אני מקווה, ללא כל קשר לתוצאות שביתת העובדים הסוציאליים, שהם נתנו שיעור להנהגות כל ארגוני העובדים, ששכחו את האלף-בית של סולידאריות בין עובדים. את הסולידאריות הזו שכחה הנהגת הסתדרות המורים בהנהגתו של יוסף וסרמן.