לאחר השבעה באיתמר

הרצח בהתנחלות איתמר הוריד את הלחץ באקווריום שבתוכו נתניהו פועל. חוזרים הימים הטובים של ה"הסברה", שבה לא היה עם מי לדבר. אפשר לחזור ולהעלות באוב את הסיסמאות על "ההסתה ברשות הפלסטינית", ועל ש"לא נעשה דבר כדי לעצור מחבלים". נוסטלגיה לימים של 2001-2, כשבכל שבוע נהרגו אזרחים ישראלים ומשרד החוץ עסק בהפצת תצלומיהם.

הלב יוצא אל כותבי הנאומים של בנימין נתניהו, שצריכים לנסח את נאום בר-אילן 2 מחדש, בהחלפת המושגים "אופק מדיני", "שלום וביטחון" ו"החלטות היסטוריות" במילים מלקסיקון המסכנות. מול ההבלים של ראשי המתנחלים והפוליטיקאים האופורטוניסטים, הרוקדים על דמם של בני משפחת פוגל ב"מדיניות הממשלה בשנתיים האחרונות היא שהביאה לרצח באיתמר", צריך לחזור ולומר את המובן מאליו: על אף שהאיבה שחשים פלסטינים רבים לישראל לא נולדה בשנת 1967, היא הולכת ומוזנת מאז בשל המציאות הבלתי אפשרית שישראל יצרה בשטחים. לא מדובר במדיניות בת שנתיים ולא בממשלת נתניהו בלבד. מדובר על 44 שנים של מדיניות מופקרת שאחראיות לה כל ממשלות ישראל מאז 1967. תפישתן את המציאות בשטחים נעה בן תמימות משיחית נלעגת - לגזענות אלימה, ועודדה מאות אלפי אזרחים ישראלים לחיות בהתנחלויות מבודדות, מוקפי בונקרים וגדרות חשמליות, בלב אוכלוסייה מנושלת ומרוסקת הגדולה פי עשרה מאוכלוסיית המתנחלים.

ההחלטה על בניית 500 יחידות דיור (הסמליות של 100 יח"ד כנגד כל נרצח!) חושפת שוב את העובדה שמה שמכונה בטעות "מדיניות" - אינו אלא רפלקס פבלובי של חבורת פוליטיקאים מפוחדת, שרוב חבריה מחליפים כיסאות בינם לבין עצמם מדי כמה שנים. מדובר באנשים שהמשרות שבהן הם משמשים גדולות על מידותיהם עשרות מונים. הם אינם מסוגלים ליזום כל מהלך בעל משמעות היסטורית, ובשל כך הם מוצאים את עצמם שוב ושוב נגררים אחר האירועים עצמם. זוהי ממשלה שחבה את קיומה לנטייה הישראלית-יהודית להבין את המציאות מבעד הפריזמה של הקורבנות הנצחית, ולכן היא אף חייבת להנציח נטייה זו.

כמו תופעות ומגמות נוספות המתקיימות בחברה הישראלית, גם זו מגיעה לשיאים אבסורדיים בקרב הימין המתנחל, שם המסכנות והנרדפות התפתחו לממדים של דת עממית. אצלם האשמה מתחלקת בין ממשלת ישראל - ובעיקר שר הביטחון ברק ש"לא מאפשר מספיק בנייה בהתנחלויות"; משטרת ישראל - שהרסה אוהל בחוות גלעד; ארגוני השמאל - שמדווחים על המתרחש בשטחים; וכמובן, כמו תמיד, גם "בג"צ יפה הנפש" - שברגע האחרון מנע מהמתנחלים לממש את תוכניתם להעביר את כל "הערבים" למסופוטמיה, ובכך הפך את עצמו, בעיניהם, לאחראי ישיר לרצח.

אלא שנתניהו ומסבירניו התובעים ממנהיגי העולם לגנות כל פיגוע, יגלו מהר כי הם מנסים למכור סחורה משומשת שאין בה חפץ. ברי כי אין בר-דעת התומך ברצח ילדים ועוללים, אך גם אין הרבה אנשים שמסוגלים להגן על זכותן של 400 משפחות מתנחלים באיתמר להשתלט על אלפי דונמים של קרקעות פלסטיניות, כדי להקים לעצמן מובלעת מבוצרת המשפריצה סביבה אלימות, ברדיוס הגדל מדי שנה בקצב כמעט הנדסי.

אין בכל הכתוב כאן דבר חדש, אלא שלעיתים התזמון קובע. דווקא עכשיו, כאשר הכאב בשיאו והמחיר האנושי זועק לשמיים, צריך לומר את הדברים הללו, ובקול רם. אם לא עבור דור ההורים האבוד שבחר לחיות ולגדל משפחות במקום כמו איתמר, אזי למען ילדיו.