מפלגת העבודה: מפלגה של מוזיאון

בסימליות ובשמאליותם, שרידי השמאל של מפלגת העבודה, עומדים להתכנס, כיאה למצב של מפלגה זו - דווקא במוזיאון. מוזיאון הוא מקום שמרוכזים בו דברים עתיקים מתחום מסוים. ובמקרה זה עיקרה של התכנסות המוזיאון הזו היא על דברים שהיו כבר פעם בעבודה. התקנון. כאילו לחשוף רצפת מקדש עתיק, במוזיאון. הפאטטי בדבר הוא שכל אלה שיצביעו בעד התקנון החדש, הם אלו שכבר הצביעו בעבר נגדו. ואותם אלה שיצביעו נגד התקנון של ברק, כבר בעבר, הצביעו בעדו. מבלבל? מצחיק? מצחין!! תופעה שהייתה ידועה לה בקרמלין של פעם, של ברה"מ, עת התחלף לו המנהיג.

וכשמבצבצת לה ברקע התחרות על המנהיגות במפלגה הזו, "הפריימריז", חוזרים להם הריבים הפנימיים. השנאות עולות ומציפות את הרציף המוזיאוני. משהו כרוני, משהו ישן עתיק, משהו ארגוני חולני פסיכיאטרי, קשור ומתחבר לאברבנל. השמות אומנם מתחלפים אבל הטרמינולוגיה נשארת על משקל השיר "הימים חולפים והמנגינה נשארת".

ולדוגמא, ח"כ פרץ נגד ח"כ יחימוביץ ולהפך, בעניין "מפקד הארגזים". מה עם המפקד עבור קדימה? מה עם המפקד אצל אנשי מרצ? בינתיים עוד לא הגיעו גם לעניין השורשים במפלגת חד"ש וגם לא לדוח וינוגראד של מלחמת לבנון השנייה. אל דאגה, זה יגיע. אל דאגה, שניהם, ביחד או כל אחד לחוד, בגישתם הניאו מרכסיסטית, ריכוזיות כלכלית, יביאו את העבודה למפלגת נישה. חד מימדית, חד ספרתית.

לקראת ההתכנסות במוזיאון, עולה לתצוגה עוד חפץ עתיק. גם התנועה הקיבוצית דורשת הנחות לחבריה בדמי החבר למפלגה. כמו במאה הקודמת. הרי במוזיאון עסקינן. המטרה היא לא לשלם דמי חבר כמו החבר העירוני. מדוע? האם שוויון בהצבעות לא ראוי שיבוא עם השוויון בדמי החבר? האם הם התפרקו לגמרי ממושג השוויוניות? ממושג הדמוקרטיה השוויונית? האם שוב חזרו לפרוטקציה? האם זה סוג של שוחד פוליטי כספי מובנה? ובעבודה יש בעד ויש כאלה נגד. הדלק המניע של "הבעד" כמו של "הנגד" הוא השנאות הפנימיות. ראוי לציבור האלקטוראלי הרחב להיחשף לדיון הזה. הפשרה המתגבשת לכאורה היא שההנחה הכספית, הלא היא "האנחה", תינתן רק לקיבוצים שלא עברו הפרטה, אבל הם גם אלו שנהיו חלק אינטגראלי מהשוק החופשי הקאפיטאליסטי, בהם גם קיבוצים עשירים המתפרנסים ממנו בכבוד והחיים בזכותו. האם הם כמו "אבן קיסר" של חברי שדות ים שיקבלו הנחה? או האם הם חברי בארי בעלי תעשיית דפוס בארי? גם אלה שיקבלו הנחה? ואגב, האם הם לא חדלו מלעסוק ב"ברטר" (מדובר בקולות תמורת דמי חבר)? שיטה כלכלית שלפני 500 שנה ויותר.

השנאה הפנימית היוקדת

גודלה של מפלגת העבודה בכנסת הגיעה לגודל של קבוצת כדורסל, "קט-סל", עם מעט שחקני ספסל. אלו הם האנשים שמהם לעולם לא ייצא ראש ממשלה וחבורתם יחד הם לא מפלגת שלטון. מה שפורח בם באופן מובנה ואובססיבי היא השנאה הפנימית. הם למדו לשנוא אחד את השני ומיותר לציין כי הציבור הרחב האלקטורלי עייף מן השנאה הזו הגם שזו נעשית כלפיו. האדם שהשנאה יורדת או נופלת עליו, קשה לו לדעת מאין באה. כמו השנאה העדתית. אשר על כן הציבור בישראל נמאס לו מהעבודה ומנציגיה אכולי השנאה ההדדית.

השנאה והנקמה, המושרשות היטב בעבודה, הן שתי מחלות שלכל אחת אין תוחלת ארוכה בתוך אג'נדה פוליטית דמוקרטית. לכן מצבה של העבודה כפי שהוא. שנאה גם איננה נפסקת על-ידי שנאה נגדית, פרקטיקה ידועה בעבודה. השנאה נובעת מהרגש ונובעת גם מן הבוז להיגיון. השנאה יכולה להוביל להתנשאות אובדנית. בעבודה, הרגש והבוז וההתנשאות האחד כלפי השני, וגם כלפי חוץ, אבל במיוחד בין ראשיה, ובנוסף לאלו המוזכרים לעיל, ואין צורך להזכיר שמות, היא כל כך רבה, עד כדי שכולם יחד בשנאתם יצאו אל מחוץ לתחום שליטת חבריה ועיתונאי החצר שלה, עד כדי שנאלצו להביא "מאמן מבחוץ", מיכה חריש, סוג של פרננדז הצרפתי. כלפי חוץ נראים חברי הכנסת, הללו שבהם, מאוחדים ומסכימים ביניהם, אבל זו היא לכאורה התחזות לשמה. האמת היא שאין הפקת לקחים בעבודה בעניין זה למרות מיכה חריש. לכן ללמוד (לקח) בלי לחשוב (בהגיון) זה בזבוז. לעומת זאת, ההפוך, לחשוב בלי ללמוד, זו סכנה. מכאן,שמפלגת העבודה מתבזבזת לה בסכנה מפני עצמה.

חיים חפר בשירו "שיר הצהובים" התייחס לשנאה כשכתב בין היתר כך:

דבר אחד עוד לא סר חינו
החשק המוזר הזה לשנוא
לשנוא הרבה חזק וטוב
לשנוא עד שתהיה צהוב

פה אין טיפשות ואין חוכמה
או היגיון חביבי
שונאים עם כל הנשמה
באופן כל כך אימפולסיבי

כבר נאמר כי השנאה היא כמו רעל. היא קורוזיה שאכלה את העבודה מבפנים, מאז מקדמת דנן, עד כלות. אנשים, החברים בעבודה, חשבו ששנאה היא נשק של האחד לתקוף בו את מי שפגע בו, השני. השנאה בתוך העבודה הוכיחה שהיא כמו חרב פיפיות. כשהאחד בה חותך בשנאתו אדם אחר, אותו האחד למעשה חותך בשנאתו, בה בעת, גם את עצמו. כי כולם הם נגד כולם גם נגד עצמם. הכל עובד או אובד בשיטת "אם לא אני אז גם לא אתה". את הנזק הם גרמו וגורמים לעצמם.

בסייפי יצוין, כי אי-אפשר להתעלם מהעובדה שחלק מהתקשורת ליבתה את השנאה בתוך העבודה. השנאה שבעבודה מתקבלת בציבור כנראה כמו צל שמש, ארוך ואפל, דוהה, של זמן השקיעה, שעוד מעט קט יעלם. מפלגת השנאה, היא חיה פוליטית מתה. בפריימריז הבאים, בעבודה, בקרוב, ייבחר הקברן, למפלגת המוזיאון.