מנהיג ומנהיגות

הייתה לי הזכות לפעול במשך שמונה שנים לצידו של מנהיג. ראיתי בשנים אלה מקרוב מהי מנהיגות, מה הם שיקולי המנהיג, מה הן דרכי פעולתו, כיצד הוא מנהל את המדינה, איך הוא פותר משברים. ראיתי וייעצתי, וגם רכשתי קנה-מידה משלי למנהיגות אמת, או כלשונו של פרופ' דרור - למנהיגות יהודית-ציונית. בספרו מונה יחזקאל דרור ומנתח סוגי מנהיגות שונים, ומביא קריטריונים מנחים למנהיגות ראויה, כפי שהוא, החוקר האובייקטיבי, רוצה לכונן. הייתי אומר, שמנהיג אמיתי, בוטח בעצמו, בעל חוט-שדרה, הוא בין השאר גם כזה שמוכן להקדיש מזמנו לשמוע דעות שונות, ובמיוחד לשקול עצת אינטלקטואל ומומחה לממשל, הגון וישר, גם אם אינו נמנה עם המחנה הפוליטי שלך. כזהו יחזקאל דרור, שלו אמר יצחק שמיר בחיבה בלתי מוסתרת: "אתה אינך פרופסור לממשל ולאסטרטגיה בלבד, אתה פרופסור לכירורגיה"...

נושא המנהיגות בישראל - איכות המנהיגות, רמת המנהיגים - מטריד כל אזרח, וזאת גם ללא קשר לעמדות הפוליטיות של מנהיגינו – אלה שמנהיגים כיום ואלה שהנהיגו בעבר. וכשמדברים על עתיד המדינה, כשמביטים קדימה בדאגה ובחרדה, תולים זאת בין השאר בחשש מפני רמת המנהיגות לעתיד לבוא. לעתים מגזימים בשבחים ובגעגועים למנהיגים מן העבר, ולעתים מפריזים בחשש מפני הבאות בכל הקשור למנהיגות הצפויה לנו. כך או כך, הן על סמך הניסיון הנרכש ממנהיגות העבר, על מעלותיה וחסרונותיה, והן הודות לחקר המנהיגות, שמוביל אותו פרופ' דרור - ופריו המובהק הוא ספר ההמלצות החדש – יש מקום לדעתי להיות אופטימיים. יש מקום לתקווה כי המנהיגות בישראל רק תלך ותשתבח.

שמו של פרופ' יחזקאל דרור הולך לפניו זה עשרות שנים בקרב כל מי שמתעניין בנושאי חברה, פוליטיקה ומדינה. הייתי אומר, כי אין אפשרות לעסוק בתחומים אלה, בלי להכיר את תרומתו למחקר ולהוראה ובלי להיתקל באחד מספריו, מחקריו ומאמריו. יתרונו הגדול – שאינו ספון במגדל השן האקדמי. הוא מרבה להסתובב במסדרונות השלטון, לא כמי שמחפש ג'וב, אלא כמי שבכנות מנסה לשכנע, לאמץ את המלצותיו המקצועיות.

הכרתי את פרופ' דרור בשנים שבהן שימשתי כמנהל לשכת ראש הממשלה שמיר, 1992-1988. פרופ' דרור המשיך למלא את תפקיד הייעוץ-החיצוני, לשיפור תפקוד הלשכה ולניצול מיטבי של זמנו של המנהיג, הלא הוא ראש הממשלה, כפי שמילא גם בימי קודמיו של יצחק שמיר. שניים מעמיתיו באוניברסיטה תקפו אותו על שהוא מוכן לשמש, כדבריהם, עלה תאנה לראש ממשלה "ימני קיצוני", ו"בוגד בחברותו במפלגת העבודה". הם אף רמזו לו, כי עקב כך יימנע ממנו אפילו פרס ישראל. מה הייתה תגובת פרופ' דרור לשני עמיתיו? הוא השיב להם במילים: "אתם חרפה לקהילה האוניברסיטאית"!

יחזקאל דרור מספר על כך, בעצמו, במאמרו הנכלל בקובץ "יצחק שמיר כסלע איתן", שערכתי, ואומר: "לא הופתעתי ממה שהטיחו השניים בפני, שכן התנהגותם הייתה טיפוסית לנטייה של אקדמאים בישראל לדבוק בעמדות דוגמטיות לשמאל ולימין. לא עולה על דעתם, שרבים מהנושאים הקיומיים לעתידה של ישראל אינם כלל שנויים במחלוקת אידיאולוגית, ושיש מקום וגם חובה לסייע מקצועית לראש הממשלה הנבחר דמוקרטית גם אם אין מסכימים לכל דעותיו – ואין ראש ממשלה בישראל שעם כל דעותיו הסכמתי".

כאשר דנים במנהיגות, אי-אפשר לי שלא להזכיר את המנהיג, שאת שמו נושא המכון, שבין כתליו אנו מכונסים. זאב ז'בוטינסקי סלד מעצם הניסיונות להכתירו כמנהיג, ועל אחת כמה וכמה כדיקטאטור. אבל כראש תנועה ציונית, כמייסדה ומובילה, כמחולל רוויזיה, כהוגה מחשבה מדינית ציונית מקורית, כמניע המונים לפעולה, לבטח ידע, שגם בלי שהתגדר בתואר זה, אכן הוא מנהיג.

אם ז'בוטינסקי, כאיש ההדר, סלד מהמילה הזו - מנהיג, וטבע את האמירה "כל יחיד הוא מלך", הוא היה מוכן, עם זאת, להכתיר אחרים, או אחר, בתואר הזה – מנהיג. מנהיג בראש ובראשונה היה, אליבא דז'בוטינסקי, בנימין זאב הרצל.

בכותרת "מנהיג" הכתיר את מאמר ההספד עליו מיולי 1934 – שלושים שנה אחר מותו של חוזה המדינה. אני מתפתה לומר, שמה שכותב ב-2011 פרופ' דרור על מנהיג ומנהיגות ב-800 עמ', בשפתו האקדמית, העניינית והיבשה-משהו – ז'בוטינסקי כבר לפני 77 שנה מתמצת ב...חמישה עמודים בלבד, ועושה זאת בסגנונו המבריק.

תחילה מדבר ז'בוטינסקי במאמר על אלה שהם מנהיגים בעיני עצמם, מנהיגים אישיים, שכדבריו הם "מרובים עכשיו כמעט בכל הארצות. ישתוממו כאשר יתגלה, שהרבה מהם היו בעצם לא יותר מסמרטוטי-כותנה רכים בידי סביבתם המקרית". ואז עובר ז'בוטינסקי לדבר על מנהיג אחרי לגמרי – הלא הוא הרצל, וכותב:

"לא היה כאן תואר, לא היה כאן תפקיד קבוע מראש: הציבור פשוט ציית לו, ולפיכך היה מנהיגם. בלשון הרוסית יש ביטוי מתאים יותר מן המלה מנהיג. בתקופות הקודמות היו קוראים ברוסיה להוגה-דעות אהוב ומכובד בשם 'כובש-מחשבות'. כזה היה הרצל – הוא כבש את מחשבותינו... מנהיגים אמיתיים נולדים לעתים רחוקות, ומכירים אותם לפעמים הודות לסימן זה דווקא, שאינם באים בשום תביעה להנהיג. הציות להם אינו שאלה של משמעת. נשמעים להם ממש כמו שנסחפים על-ידי זימרתו של זמר בעל-כישרון – מפני שהניגון שלו מביע את הגעגועים של עצמנו. ויש עוד סימן: אדם כהרצל, כשהוא מת, ועוברות שלושים שנה, עדיין הוא נשאר מנהיגנו".

שימו לב: מנהיג שהוא סמרטוט-כותנה - מול מנהיג שהוא כובש-מחשבות. אכן, חומר למחשבה לזמננו. ואסיים בעוד ציטוט, והפעם מלפני מאה שנה, מאת זאב ז'בוטינסקי: "ההמונים" – הוא כותב - "צוברים את חומרי הבניין, אך בונים רק המנהיגים. ובמקום שאין מנהיג – אפילו החומר הטוב והיקר ביותר יתגלגל וירקב בלי תועלת".