אובייקטיביות סובייקטיבית

לאלישע שלום,

אני מודה לך שפנית אלי להביע את דעתי בעניין הדעה האישית של שדרים וכתבים.

תודה בהזדמנות זו גם על הגיבוי שאתה מעניק לי ולצוות התוכנית "הכול דיבורים". גיבוי חשוב על-מנת לאפשר חופש יצירה, עריכה והפקה.

בעניין הדעה האישית אתה מכיר את עמדתי ולפיה דעתו של שדר לגיטימית ויכולה להישמע. הכלל הנקוט בעיני הוא הגינות.

בשנים האחרונות דעה היא חלק בלתי נפרד מהדיווחים החדשותיים. בכל עיתון דעתם של הכותבים מובעת בעמודי החדשות, ולא מתוחמת לעמודי הדעות כפי שהיה פעם. שדרים בתקשורת האלקטרונית מביעים דעה ב"פריים-טיים" מידי יום. השידור הציבורי לא יכול להישאר מאחור לנוכח המגמה השלטת בתקשורת הישראלית. הוא יהיה אנכרוניסטי ובלתי רלוונטי.

כאשר הופעתי בשעתו תחת הכובע של פרשן פוליטי ואמרתי כי "מהלכה של מפלגת העבודה להיכנס לממשלה יביא לחיסולה" (יומן, ערוץ אחד, ערב הקמת ממשלת נתניהו), נשאלה השאלה: האם הבעתי אז את דעתי, או את ידיעתי?

הצופים סמכו עלי שהפרשנות הזו, המלווה בדעתי המקצועית כפרשן, נסמכה על יריעה של עובדות, הערכות ושיחות שקיימתי ואספתי ואותם שקללתי לכדי משפט מתומצת אחד:

• "מהלכה של מפלגת העבודה להיכנס לממשלה יביא לחיסולה".

הצופים ידעו שלא גלומה בו דעה פוליטית אישית בעד או נגד המהלך שביצעה מפלגת העבודה, והיא לא כללה התחשבנות אישית עם העומד בראשה ועם מי מחבריה. ברגע ששיקולי יהיו נגועים באחד מאלה, דעתי האישית פסולה, היא תפגע בחוזה הבלתי כתוב ביני לבין צופי היומן, ובאמון שהם רוחשים לדברי.

או-אז, על מנהלי להתערב כדי שהתופעה הזו תיפסק.

מכאן עולה שקיים טשטוש מתמיד בין ידיעה לבין דעה. כאשר הכתב הפוליטי של קול ישראל פתח ואמר כי "הנאום שאני שמעתי אמש בהרצליה היה נאום בחירות של יאיר לפיד", הוא מביע את דעתו המקצועית, על סמך ניסיונו והעובדה שכבר היה באי אלו נאומי בחירות. למרות הכחשות לפיד, החוזה הבלתי כתוב בין הכתב למאזיניו יגרום לרבים מהם להאמין לו, בידיעתם שאין לו אג'נדה נסתרת בעד או נגד לפיד, והוא אינו מונע מרצונו בהצלחתו או בכישלונו.

גם בהגשת יומני חדשות יש מן הבעת דעה. כאשר המגיש בוחר שאלות מסוימות ואינו מעלה שאלות אחרת, הוא מראיין סובייקטיבי. הקראת פתיח באופן אירוני, הרי היא כהבעת עמדה.

אמנם אנו נוטים לומר שאין דעות ביומנים, אך זו כנראה כבר מזמן איננה המציאות. רק מהדורות החדשות הן קרובות ביותר לעיתונות אובייקטיבית.

לתקשורת היום אני קורא לזה "אובייקטיביות סובייקטיבית". השקיפות חשובה מאוד. המגיש אינו מתחבא עוד או מסתתר, ואינו מתבייש. עיתונאים שמוצאים דרך להביע את דעותיהם רק בבלוגים שלהם ולא בכלי התקשורת שבו הם עובדים חוטאים לעבודתם. אם יש להם דעה יתכבדו אל יחביאו אותה בבלוג. ומי אמר שהבלוג לא יהיה בקרוב יותר פופולרי מכלי התקשורת שבו הם עובדים.

אם זה המצב בדיווחי החדשות, קל וחומר בתוכנית אקטואליה אישית. תוכנית כזו, הבנויה סביב מגיש מרכזי, יכולה להביא גם את דעתו. המגיש שהוא גם העורך הראשי, מביע את דעתו בעצם בחירת הנושאים שבהם יטפל בתוכנית ובאופן העלאתם. זו אינה רק עריכה, זו דעה.

בהחלטה לפתוח את התוכנית בנושא מסוים ולטפל בו משך 40 דקות תמימות בתוכנית, יש סוג של אג'נדה. בהחלטתו של המגיש להתעלם מנושא שנמצא בכותרות הראשיות יש אמירה.

הפתיח האישי בתוכניתי "הכול דיבורים" כל כולו דעה אישית. הוא מעין מאמר מערכת. רבים מהמאזינים משתדלים שלא להחמיץ את דברי הפתיחה. הם מתעניינים, סקרנים ואף שמעתי שיש לעיתים דיבורים לפני התוכנית בשאלה "מה יאמר בפתח התוכנית הבוקר"? אני חושב שזה לגיטימי, ואף הכרחי בתוכנית מסוג זה. עם זאת חשוב לשמור על הגינות ולאפשר במה לדעות שנוגדות את דעתו של המגיש על-מנת שדעתו לא תשתלט על השידור ותמנע דעות שחולקות עליו. הגינותה של תוכנית אישית נבחנת לאורך זמן ולא במספר הדקות שניתנו לצד מסוים להביע את עמדתו, אל מול הצד השני. כאשר שר המשפטים מתראיין בראיון בלעדי על הקמת ועדת הבדיקה לענייני המשט, אין כל חובה לאזן אותו מייד באיש אופוזיציה. כאשר יושבת-ראש האופוזיציה מדברת, לא חייב לצוץ מייד איש ליכוד שיתקוף את דבריה. העניין שונה כשאנו בעיצומה של מערכת בחירות. או אז יש לגלות רגישות רבה יותר ולנהוג בכללים מחמירים יותר. רק אז.

לא אוכל שלא לסיים את עמדתי בלי להדגיש מה בעיני תפקידה של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. נדמה לי שיש לכך קשר לעניין. חובתה של התקשורת לבקר את גופי השלטון, להתריס, לעורר רעיונות חדשים, להרגיז ולעודד מחשבה. היא צריכה להיות מסעירה, פרובוקטיבית, מעניינת. תקשורת כזו תעשה אומנם גלים ותגרום כאב ראש לעומדים בראשה, אך תמלא בדיוק את תפקידה.

תקשורת רוגעת ששומרת על הקיים, מחניפה לשלטון, ובעיקר מנסה שלא לעורר גלים, תחטא לתפקידה.

למגיש תוכנית האקטואליה יש תפקיד מכריע בשיח הדמוקרטי הזה, ועליו לזכור זאת ללא חשש פחד או מורא מבעלי הון, פוליטיקאים ובעלי שררה ועוצמה אחרים שרוצים למנוע שיח כזה, שעלול לפגוע בסדר הקיים, כלומר בהם עצמם.

מילות המפתח הן הוגנות והגינות. בלעז קוראים לזה "אינטגריטי". כשאלה קיימים לא צריכה להיות בעיה בהבעת דעה. וכאשר זה לא המצב, שומה על העורכים ועל המנהלים להתערב ובאופן מיידי. אם לא יעשו כך הם ימעלו באמון המאזינים והצופים. זו הייתה דעתי בעבר, וזו דעתי גם היום.

הגישה המסורתית באשר למותר ולאסור לעיתונאי ברשות השידור, כפי שמצאה את ביטוייה ב"תדריך נקדי" הידוע, אסרה עליו לחלוטין לתת ביטוי לדעותיו האישיות בשידור. זאת בנימוק שלרשות השידור כרשות ממלכתית, אסור שתהיה דעה כשלעצמה אלא היא רק בימה (או צינור) להשמעת ככל הדעות הרווחות בציבור. ההנחה הייתה שדעה שיביע עיתונאי העובד ברשות תתפרש כדעתה שלה וכניסיון לא לגיטימי להשליט דעה זו על השיח הציבורי.

לדעתי, האיסור הגורף הזה, שנוסח ואומץ לפני כארבעים שנה (בעצם הימים שבהם התחלתי אני את עבודתי כעיתונאי ב"קול ישראל") פגע מלכתחילה פגיעה לא-מידתית בחופש הביטוי של עיתונאי הרשות, אך הוא בוודאי איננו מוצדק ואף איננו ישים כיום, לאור התמורות המופלגות שהתחוללו מאז בתקשורת ההמונים בישראל.

ראשית כדאי לזכור שכאשר נכתב "תדריך נקדי", הייתה רשות השידור הבימה התקשורתית הדומיננטית (ובתחום השידור, הכמעט בלעדית) בישראל, ולדעות הנשמעות (או המושתקות) בשידוריה הייתה אכן השפעה מכרעת על הציבור. מכאן שהחשש שהמיקרופון שלה אכן ינוצל למניפולציה של דעת הקהל, לא היה מופרך. היום, כידוע ערוץ 1 או "קול ישראל" הם רק שתי אופציות מיני רבות (ולצערנו, לא תמיד ולא בהכרח הפופולריות והאפקטיביות ביותר) להשפיע על דעת הקהל. ממילא נחלש מאד החשש שעיתונאי העובד ברשות יוכל להשתמש בתפקידו בה, כדי להשליט על הציבור את דעתו וכן להעלים או לגמד דעות אחרות.

האתיקה העיתונאית אומנם דורשת מהעיתונאי אובייקטיביות בדיווח, אך לא להימנע מהבעת דעתו. ואכן אובייקטיביות מקצועית אין משמעותה ניטרליות בהשקפת העולם. ניטרליות כזאת איננה מצויה ולטעמי גם איננה רצויה. אינני יודע אם יש בכלל - בעולם כולו ובישראל בפרט - אדם חסר דעה, אך גם אם הוא קיים לא הייתי רוצה שהוא יעסוק בעיתונות, בוודאי לא בשידור ציבורי. סעיף 6 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות (אשר רשות השידור - בניגוד לעבר - היא כיום חלק ממנה ומקבלת את מרותה) רק דורש, ובצדק רב, שעיתונאי ובכלל זה השדר, יבחין ויפריד בשידור בין הידיעה שהוא משדר, לדעה שהוא מביע עליה, בין ה-news ל-views. הסעיף האמור גם דורש ממנו שדעתו לא תעוות את הדרך שבה הוא מציג את הידיעה. נראה שדווקא כאשר העיתונאי מסתיר את דעתו יהיה קשה יותר למאזיניו (וגם לממונים עליו) להתרשם אם הוא עומד בחובה האתית החשובה הזאת.

אין זה מקרי כנראה שדווקא הטובים והאיכותיים שבשדרנים בתחום האקטואליה - ירון לונדון, מרדכי קירשנבאום, עופר שלח, אמנון אברמוביץ, רביב דרוקר, אילנה דיין - הם גם הדעתנים ביותר. הניסיון לשלול מהם ומשכמותם את החירות להביע בגלוי ובנחרצות את דעתם לא רק שנידון לכישלון, אלא עלול להוביל לאחת משתי תוצאות בלתי רצויות - או שהם יביעו את דעתם באופן בלתי-גלוי על-ידי הצורה או הניסוח שבה יבחרו להציג את העובדות, וזו כאמור התנהגות בלתי אתית בעליל, או שהם יעברו לעבוד בכלי תקשורת המכבדים יותר את חופש הביטוי שלהם וכידוע כבר היו דברים מעולם.

נראה אפוא שמי שמעוניין בשידור ציבורי מקצועי, איכותי ואטרקטיבי, אך גם אתי והוגן, חייב לגנוז את האיסור האנאכרוניסטי על הבעת דעתו של שדרן בשידור. תחת זאת מותר ואף ראוי להקפיד על כך שלמאזין יהיה ברור - אם ממתכונת השידור, אם מדברי השדרן עצמו - מתי דבריו אינם בגדר עובדה או ניתוח או פרשנות מקצועית, אלא הבעת דעתו האישית.

כמו-כן מחייבים האתיקה וחוק רשות השידור (סעיף 4 המעגן את "דוקטרינת ההוגנות") שאותו שדרן ידאג שתינתן חשיפה דומה והוגנת בשידוריו לדעות החולקות על דעתו - אם מפי שדרנים אחרים, אם מפי גורמים חיצוניים.

אעיר לסיום שהתפיסה שביסוד "מסמך נקדי" שעל פיה לרשות השידור - להבדיל משדרניה - אסור שתהיה דעה, גם היא איננה תקפה תמיד. גם על-פי חוק רשות השידור (סעיף 3) הרשות לא רק שרשאית אלא חייבת לקדם מגמות וערכים מסוימים - ובהם אזרחות טובה. אכן גם תוכנו של מונח זה עשוי להיות שנוי במחלוקת, אך אני מקווה בכל לב שאין מי שיגרוס שיש לאסור על השדרן להביע סלידתו החריפה והנחרצת מגזענות, משחיתות, מאלימות במשפחה או מהפקרת פצוע מדמם על הכביש.