לי אין ספק שג'וליאנו מר נפל חלל בידי מרצחים המייצגים דווקא את קבוצת האנשים שהוא ניסה לעזור להם. אבל במילים פשוטות, הוא חי בין נחשים ואחד מהם עקץ אותו למוות. בשעתו, בסתר ליבי הורדתי את הכובע בפני אדם שלדעתי היה אמיץ וטיפש כאחד שבאמת האמין שניתן לפעול בקרב קבוצת אנשים אשר ניזונו מהסתה, אשר מלאים בשינאה ואשר אמונתם מקדשת את המוות יותר מאשר את החיים.
אף שלא אהבתי את דעותיו הפוליטיות של ג'וליאנו מר, גם לא את אמונתו בהגיונם ובטוב ליבם כביכול של חניכי הרצחנות הפלשתינית, לא שמחתי במותו. להפך - חשבתי על משפחתו, זו שתמכה בו והאמינה בו...ובייחוד חשבתי על חבריו התמימים בשמאל הישראלי שראו בו מן חלוץ ההולך לפני המחנה בניסיונו העקר לשבור את קרח של השינאה הזו- - שלהם אלינו!.
אני מאמין כיום, שערכו של ג'וליאנו מר במותו גדול מאשר בחייו, כי הוא הוכיח לכולנו שוב שאין עם מי לדבר, אין שם עם מי לפעול למען ה"שלום" (המדומה..) וצריך מאוד מאוד להיזהר מהם, ומכל מאותם יפי הנפש המאמינים שניתן לבנות גשר לשלום עם האספסוף הזה.
אני מצפה שכמה פרופסורים ישראלים, שונאי עצמם ועמם,המסתובבים בחוצות העולם ומשמיצים את מדינת ישראל יסבירו לכל כיצד בני-בריתם מחסלים קולגה שלהם כמו ג'וליאנו מר בסגנון המאפיה, לעיני נשים וילדים ברחוב הראשי בג'נין.. ואולי כדאי שינסו להסביר זאת קודם כל לעצמם...