צפיתי בתוכנית "מבט שני" (6.3.11) ששידרה את "מי רצח את אבא?". הסרט המדהים הזה תיאר בפרטי פרטים כמה מהדילמות הקשות הרודפת את בנותיו של ג'ו אלון, ובזמנו גם את אימן ז"ל, בהקשר לשאלת הירצחו של אבי המשפחה, ג'ו אלון. לא עברו מספר דקות מתחילת הסרט ו
חיש קל העלו לשידור כמה מרואיינים, אמריקנים וישראלים. הבולטים ביניהם, מפקד טייסת חיל האוויר לשעבר, האלוף יעקב אגסי (שהיה לי הכבוד לשרת בטייסת בזמן שהיה מפקדה), וד"ר אורי מילשטיין (שתקופה מסוימת לימדנו באותו מוסד אקדמי, עמיתים למקצוע).
מחקר על מלחמת יום הכיפורים לפני כחמש-עשרה שנה סיימתי עבודת מחקר לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה שעניינה הוא המיתוסים שרקמה החברה בישראל סביב מלחמת יום כיפור וכיצד הם שירתו קבוצות אידיאולוגיות בחברה הישראלית. שאלתי את עצמי האם כל מה שרואות עיניי בסרט זה אינו אלא מיתוס? מי מעוניין בכך? האם המניע הוא "ניפוץ פרות קדושות"? אבל למה לעשות זאת על גבן של בנות משפחה ששכלו את אביהן לפני 38 שנה? בעבודת הדוקטורט לא עסקתי בהיבט הצבאי של מלחמת יום כיפור. הקרבות, המהלכים המדיניים שקדמו למלחמה, התזכירים ופרוטוקולים מדיניים למיניהם לא היו חלק מחומרי המחקר. כאמור, בדקתי טקסטים שונים כדי להבין איך העם פירש את המלחמה ואת מה שקורה סביב האירוע? אלו אינטרפרטציות על המלחמה ההיא שירתו קבוצות חברתיות בישראל במהלך השנים שחלפו מאז המלחמה.
ספריהם של בראון ושל אלי זעירא למרות שבמחקר שלי לא עסקתי בצד הצבאי של מלחמה זאת, בספרייתי הפרטית ישנם מספר ספרים שקשורים למלחמה. ביניהם, ספרו של אלי זעירא "מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות" משנת 1993 המוקדש לרעייתו, אתיקה, "העומדת לימיני כסלע איתן מול כל נחשולי סערות החיים". וכן הספר שכתב מי שהיה שלישו ומזכירו של משה דיין, אריה בראון "משה דיין במלחמת יום הכיפורים", שפורסם ב-1992 ואף הוא מוקדש לבן משפחה, אביו המנוח של בראון, "מחלוצי העלייה השלישית ומראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל". אגב, שני הספרים יצאו לאור בהוצאות הקשורות למו"ל
ידיעות אחרונות.
יש לראות בשני ספרים אלו שני קצוות על גבי רצף של נקודות-מבט – האחת, של זעירא, מציג תמונת מצב מנקודת מבטו כראש אמ"ן, על כל מה שהתרחש בין אמ"ן לבין הדרג המדיני. והשנייה, של בראון, מציג תמונת מצב המתארת כיצד מתנהל משה דיין באותה תקופה. קשה לומר שאחד אמין יותר מהשני. אולם כשיש ביד שני טקסטים מצוינים, ניתן להצליב ביניהם ולנסות לקבל תמונה חדה יותר.
מה המסר של "מי רצח את אבא?" הפרויקט שהונצח ב"מי רצח את אבא?" מטלטל את הצופה כשלפתע מתגלים לו "סודות מדינה", לפיהם ייתכן שג'ו אלון "ידע משהו" והיה צריך לחסל אותו (בעצה אחת, ישראלית-אמריקנית) כדי שה"סודות" לא יתגלו ברגע כל-כך קריטי כמו ערב מלחמת יום כיפור. מה הוא ידע? בסרט מתראיינים מספר עיתונאים וחוקרים שהבולטים מביניהם הם אגסי ומילשטיין, שטוענים שאלון ידע משהו הקשור ליחסי ארה"ב-ישראל-מצרים והמזרח התיכון. מעל התרחיש מרחפת דמותו של מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, שהיה עסוק באותה תקופה בדילוגים בינינו לבין המדינות היריבות.
בנימה קצת אירונית אפשר לתאר זאת כך: הסרט מיועד כדי להציג לקהל הצופים ה"שבוי" בביתו זוית ראייה שלא הכרנו עד היום. המדינה שלנו הסכימה לאפשר למצרים "ניצחון קטן" במסגרת הברית הבין-מדינתית הזאת. ארה"ב רצתה לשלוט באזור ולהוציא את מצרים מתחת שליטתם של הרוסים. דרושה הייתה יוזמה כמו מלחמה שבה נוכל "לרצות" את המצרים על ה"תבוסה" שלהם מול ישראל במלחמת 1967. אם זאת האמת, זה נשמע רע. גם אלוף במילואים יעקב אגסי, שאותו אני מכבדת וזוכרת כמפקד טייסת מעולה, וגם אחרים ובעיקר ד"ר מילשטיין (שהישגיו ראויים לשבח אבל משום מה לגבי מסקנותיו תמיד פורצת מחלוקת קשה) אמרו מפורשות דברים בסגנון זה.
אני לא מקבלת את הטענה אדרבה, אני שולחת את בנות משפחת אלון לספרו של אלי זעירא – שלפי מה שנאמר במסגרת הפרויקט "מי רצח את אבא" הוא, זעירא, אינו מוכן להשיב לשאלותיהן בראיון פנים-אל-פנים. שיקראו בספרו מספר פרקים ויחשבו על העניין. אסתפק בהצגת מבחר קטעים.
בראש ובראשונה פרק 8: "שר הביטחון צופה מלחמה במחצית השנייה של קיץ 1973". החל בעמוד 104: "השאלות שאני מציג הן: מדוע לא נהג כך בין 21.5.1973, המועד שבו ניבא (משה דיין) מלחמה במחצית השנייה של הקיץ, ועד סוף ספטמבר? מדוע לא קבע תאריכים שבהם תוצגנה לו תוכניות המלחמה של צה"ל?... מדוע לא נקט בכל הצעדים שהוא קבע שהם הכרחיים לשלב ההכנה למלחמה?...". עמ' 106: "מאומה מכל זאת לא נעשה!... לעובדות הללו קיימים שני הסברים אלטרנטיביים. הראשון הוא שתוך זמן קצר אחרי שדיין אמר מה שאמר ב-21 במאי, הוא 'ירד מהעץ'... אילו התייחס דיין לתחזיתו שלו עצמו ברצינות, האם היה מאשר החלפתו של אריק שרון בשמואל גונן, קצין צעיר שמעודו לא היה אלוף פיקוד?... צריך לזכור שמדובר כאן במינוי מן החשובים ביותר שהיו אז בצה"ל. ההסבר השני הוא בתחום הרשלנות...".
עמ' 108: "בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים, שאלתי את עצמי מדוע שר הביטחון לא עשה את המוטל עליו ולא פיקח על הכנות צה"ל למלחמה. ההסבר של התרשלות והזנחה אינו מתקבל על דעתי... הוא אינו עולה בקנה אחד עם התעמקותו בנושאים שונים באותם חודשים של קיץ 1973...". עמ' 110: "דיין היה תלמידו של בן-גוריון. ממנו למד ששר הביטחון הוא מפקדו של צבא ההגנה לישראל. ממנו גם למד שהערכות מצב מדיניות-ביטחוניות עושה שר הביטחון באופן אישי ואינו נשען על הערכות קציני הצבא... מידת הצדק והיושר דרשה שהוועדה תטיל אחריות אישית לא רק על הרמטכ"ל, אלא גם על שר הביטחון ועל ראש הממשלה... (גם ההמשך מעניין מאוד וכדאי לקרוא מה שהוא אומר). עמ' 231: "הסיבות שבגללן לא ציווה שר הביטחון על גיוס יחידות המילואים, כפי שהציגן בפני ועדת אגרנט, היו שתיים, הראשונה מדינית והשנייה צבאית. הנימוק המדיני להימנעות מגיוס מילואים, היה החשש שישראל תואשם על-ידי ארצות הברית וברית המועצות בגרימת מלחמה, אותה יציגו מדינות ערב כהתקפה מקדימה על ישראל כתגובה על גיוס המילואים של צה"ל".
איך אפשר לקרוא כל-כך לא נכון את דבריו של משה דיין המופיעים בפרוטוקול של ועדת אגרנט (וזעירא מצטט אותם בספרו)??? אלו סימוכין מביאים המרואיינים לדברים שהציגו "לראשונה כאן, בסרט" (!) על איזושהי הסכמה של מדינת ישראל לתת למצרים "ניצחון קטן"... הסרט לא סיפק לנו תימוכין מוצקים למסקנה שכזאת. לא מיניה ולא מקצתיה.
גם בראון כותב בספרו, עמ' 60: ב-5 באוקטובר 1973 הציע שר הביטחון לבקש מן האמריקנים לשאול את הרוסים למהש הם נוסעים הביתה (יוצאים ממצרים) והסביר "בקונטקסט של השאלה הפוליטית – זה טוב לנו, שהאמריקנים ישאלו את הרוסים... שהם יגידו בביטחון של מאה אחוז שישראל לא עומדת לתקוף". ובהמשך: "אני בעד זה... צריך כעת לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה ולומר לאמריקנים שני דברים: מצידנו אין שום ריכוזי ארטילריה וקידום כוחות וידיעות אחרות שמחשידות. ביחסים שיש לנו עם קיסינג'ר, אפשר לבקשו לפנות לדוברינין ולומר לו שישראל לא עושה כלום...".
סיכומו של דבר: הרושם שלי הוא שמדובר לכל היותר בתסריט בלשי כמו אותם סיפורים ידועים שבראשם עומד שרלוק הולמס. רק חבל שבמקום להקל על סבלן של הבנות לבית אלון, המסקנות הללו רק מחריפות את הסבל ללא צורך. גם מדינת ישראל יוצאת רע מאוד בסרט, ובשורה התחתונה, לא מספקים לקהל הצופים נימוק אחד משכנע שאכן כך הם פני הדברים.
מקורות נוספים:
