דרוש מנהיג חזק

"60% מבני הנוער היהודים בישראל, בגילים 15-18, מאמינים כי מנהיגים "חזקים" עדיפים על פני שלטון החוק, ו-70% סבורים כי במקרה של התנגשות בין צורכי בטחון המדינה לערכי הדמוקרטיה, יש להעדיף את הראשונים." (הארץ, 31.3.2011)

אל המסקנה הזאת הגיעו 'קרן פרידריך אברט' הגרמנית בשיתוף 'מאקרו לכלכלה מדינית' - לאחר סקר מקיף בקרב בני נוער וצעירים ישראלים ביולי האחרון. מי שחי פה אינו זקוק לסקרים מן הסוג הזה, המגמה של המציאות שאינה שוקטת על שמריה אולי אפילו חמורה יותר מן הסקר המאופק הזה. מדובר כאן בבני נוער בני 15 עד 18 ובצעירים בני 21 עד 24. הגילאים החשובים ביותר להבהרת התמונה, בני 18 עד 21, לא נסקרו וזוהי עובדה תמוהה בלשון המעטה. אלו השנים בהן משרתים בצה"ל כל אלה שאינם משתמטים ודווקא כאן לא בדקו. בכלל, כל גוף ששמו מתחיל במילה "קרן" חשוד בעיני ממילא.

אם כן, יש רוב בקרב הצעירים שאינם מרוצים מהתנהלות המדינה והיו מעדיפים התנהלות נחרצת יותר על חשבון פגיעה בערכיה "הדמוקרטיים". "הדמוקרטיה" הישראלית ככל הנראה אינה מוכיחה את עצמה כדרך יעילה, לאחר שנים רבות של מבוי סתום. היא מצטיירת דווקא כדרך-לא-דרך חתחתים שתוצאתה ייאוש גמור מן "הדמוקרטיה" הנהוגה בישראל. אז רוצים "מנהיג חזק" שיסטה מ"הדמוקרטיה" הכושלת הזו ויביא סוף-סוף מזור לאזור. זהו רצון מתבקש ואף נתבע במפגיע כאשר כלים כל הקיצין והאנרכיה מולכת בכל. כאן עולה מאליה השאלה: האם בישראל של 2011 יש כבר אנרכיה?

אֲנַרְכְיָה, על-פי מילון אבן שושן היא חוסר סדר, הפקרות, משטר של "איש הישר בעיניו יעשה". היוונים והרומאים שהיו עובדי אלילים בעת העתיקה האמינו במחזור של משטרים ששינו את פניהם כפי שמעידים הדברים הבאים:

"... איש חזק וחכם שם קץ לתוהו ובוהו חברתי, אך לעתים קרובות מתנוון שלטון היחיד שלו והופך לעריצוּת. רצח של העריץ מביא את שלטון הטובים (ארסיטוקרטיה), המתנוון בסופו של דבר והופך לשלטון המעטים (אוליגארכיה), הנאלץ, בתורו, לפנות את מקומו לדמוקראטיה. במרוצת הזמן מתנוונת גם זו, הופכת לשלטון של האספסוף, ושוב מתגעגעים בני האדם לאיש חזק וחכם שישים קץ לאנרכיה. וכך מתחיל המחזור מחדש." (פרופסור צבי יעבץ, "היסטוריה ורוח הזמן" - "דעות שונות על מקומה של האישיות בהיסטוריה", עמ' 47).

ב"דמוקרטיה" כמו שלנו שבה כל מי שרוצה יכול למצוא בקלות יחסית מימון משונאי ישראל בעולם, להקים ארגון או "קרן" ולפעול בניגוד להחלטות המדינה, כבר אין צורך באספסוף. אלה הם האספסוף שלנו המעקרים את שורשי הדמוקרטיה שעיקרה - שלטון הרוב. אין ערך להחלטות הממשלה הנבחרת על-ידי הרוב כשאיש כמו יוסי ביילין יוזם מהלכים מדיניים פרטיים - שהם לפחות פליליים לכאורה, ואיש אינו מעמידו לדין. כיוון שכך, גם האמון בפרקליטות המדינה נסדק ומשם עוברים הבקיעים אל בתי המשפט.

מה יכול לעשות השלטון הנבחר מול פעילויות "בצלם", "הקרן לישראל חדשה",ה"אנרכיסטים נגד הגדר" ועוד עשרות גופים החותרים תחתיו? אפילו ראש ממשלה בישראל אינו יכול להביא סדר ולכפות את החוק על אמצעי התקשורת בישראל המוליכים את מדינת-ישראל לאבדון. כן, אנחנו חיים באנרכיה. אנרכיה מודרנית מְגוּבָּהּ בסופרים, אנשי הבל ורעות רוח, כנופיות אקדמיה ותקשורת רעה.