אילו נערכה תחרות על השגיאה הנפוצה ביותר בשפה העברית היה, מן הסתם, השימוש הקלוקל במלה "הזות'י" (במקום "הזאת") זוכה במקום הראשון ושובר כל שיא אפשרי. לא חולף יום מבלי שניתן בכלל להימלט מן השיבוש הצורם הזה ("הבחורה הזות'י") השגור בשיח היומיומי שבין אדם לחברו, כמו גם ברדיו ובטלוויזיה, המאמצים אותו אל ליבם. הצרה היא שהוא מושמע לא רק בפיהם של דלפוני השפה, אלא גם אצל אלה המתיימרים, כביכול, לשלוט בעברית, בהם אנשי אקדמיה, עיתונאים ושדרנים. ולא בוחלים בו גם שועי-ארץ - שרים וחברי-כנסת, מנכ"לים, אלופי-צה"ל וניצבי-משטרה; ידם של רבים מדי טובלת בשרץ הזה.
וזה מזכיר לנו את השימוש הנפוץ והשגוי מן העבר במילה "בטח": "בטח שזה נכון", "בטח שאני צודק" ו"בטח שאתה יודע" - נשמעו תדיר בשיח היומיומי. איש לא העלה על דעתו כי "בטח" פירושו ביטחון ולא ודאות.
רבים-רבים הם אלה הסובלים מהיגוי שגוי. בתחזית מזוג האוויר, המושמעת באמצעי התקשורת האלקטרוניים, מדברים על "שמונה (בקמץ במקום בציירה מתחת ל"נון") עשרה מעלות", וזהו בהחלט "נון" לחזאים. גם מי שהגיע לפרקו, בגיל י"ח אביבים, מתגלה כמי שאינו בשל עדיין די צורכו לדיבור הוגן, כל אימת שאינו יודע להגות נכונה את גילו; ועל אחת כמה וכמה אמורים הדברים במי שמתפלל מדי יום תפילת "שמונה-עשרה" ומחליף את היגוי שמה מנקבה לזכר.
נגועים בחטא כמו סרטן אלים, שלא ניתן לדכאו, נוהגים הישראלים לבקר איש את רעהו, בשעה שאינם מתכוונים, חלילה, לביקורת, אלא לביקור גרידא. במיוחד נגועים בנגע הזה אמצעי התקשורת, מהארץ ועד לערוץ 10, שאינם משכילים להבחין בין השניים.
כדי להבדיל בין דבר למשנהו נזקקים אצלנו אמצעי התקשורת למשפט המשובש של "כך או כך", במקום "כך או אחרת"; שהרי "כך או כך" הוא, בסופו של דבר, היינו-הך.
ועדיין חוטאים אצלנו אמצעי התקשורת ב"כמות" אנשים (במקום "מספר" אנשים), כאילו המדובר איננו בבני-אנוש אלא במשקל של קילוגרמים. שוב ושוב הם פוגעים במעמדו של בית המשפט, כשהם מייחסים אליו כאילו חלף ועבר מן העולם. זה קורה כשמזכירים, למשל, את "נשיא בית המשפט העליון לשעבר", ומתכוונים, כמובן, לנשיא שבדימוס, ולא לבית המשפט, שתודה לאל חי וקיים.
כשהחקירה נמשכת, כותבים אצלנו, בשגגה, שהיא "ממשיכה"; ו"לוקחים חלק" במערכה במקום ש"משתתפים" בה; "שמים" (במקום "משליכים") את יהבם; מציבים שתי "ברירות" (במקום "
אפשרויות"); ומדברים על "שבוע ימים", כשמתכוונים, בעצם, לשבוע-נטו בלבד, שהוא בן שבעה ימים.
ואחרון-אחרון, לא חביב, כיוון שעסקינן הפעם בחג הפסח הממשמש ובא - כאן המקום להזכיר שהמדובר באחד מ"שלוש" (ולא מ"שלושה" - כפי שטועים כולם) רגלים, כששתי הפעמים הנותרות לעלייה לרגל הן שבועות וסוכות.