בתוכנית השלום הערבית יש מרכיבים חיוביים ושליליים, ויש לי הרבה מה לומר עליהם. אך כאן בחרתי להתייחס לאירוע שאירע לי, המשקף בעיני את המטרה שלשמה נועדה התוכנית.
לפני מספר שנים הופעתי בערוץ הטלוויזיה הלווייני בערבית אלחורה, המופעל על-ידי מחלקת המדינה האמריקנית, בדיון שעסק בתוכנית השלום הערבית. יחד איתי בדיון השתתף מריאד בירת סעודיה ד"ר מוחמד אל-זולפה, היועץ לעניינים מדיניים של המלך עבדאללה. לבי, ולא רק הוא, אומר לי שהוא היה גם המוח מאחורי יוזמת השלום הערבית, שהחלה את דרכה כיוזמה סעודית שהוצגה במרץ 2002 בוועידת הפיסגה של הליגה הערבית בביירות.
בדיון טענתי כי יש בתוכנית השלום הערבית מרכיבים חיוביים, כמו הכרה בישראל ושלום כלל ערבי איתה, וראוי שהליגה הערבית תנהל משא-ומתן עם ישראל על פרטי התוכנית. ד"ר אל-זולפה היה נחוש בדעתו שעל ישראל לקבל את התוכנית ככתבה וכלשונה, מבלי להשמיט אות אחת, לבצע אותה, ואחרי כן ייאותו הערבים לדבר עם ישראל. הערבים לא יישאו ויתנו עם ישראל על שום דבר, עד שזו תשלים את ביצוע התוכנית. ד"ר אל-זולפה עמד על כך שזהו תנאי בל יעבור.
להוריד את ישראל על ברכיה
בדיון הבעתי את דעתי על גישה זו בשאלה הפשוטה ביותר: האם סעודיה הייתה מסכימה לקבל ולבצע תוכנית כלשהי, על הדבר הפעוט ביותר, אם לא נטלה חלק בניסוחה ובקביעת תנאיה? האם יש מדינה ערבית אחרת שתסכים לבצע דיקטט המוכתב לה על-ידי גוף אחר? האם ייתכן שישראל תקבל מסמך הנוגע לביטחון הלאומי שלה, שנוסח על-ידי הפסגה הערבית, מבלי שתהיה לה זכות לשנות בו מילה?
גישה זו, כפי שהוצגה על-ידי האיש החשוב ביותר בעיצוב מדיניות החוץ הסעודית, מבטאת התנשאות, תחושת עליונות וכוונה ברורה להוריד את ישראל לברכיה, להפשיט אותה מכל נכסיה הביטחוניים, ולהחזירה לגבולות 1948 שהם לכל הדעות לא בני הגנה (גבולות אושוויץ, כדברי
אבא אבן). הרצון הערבי לעקור את ירושלים העתיקה, בירת העם היהודי מאז 3000 שנה, נעוץ בבסיסו באי-הכרה איסלאמית בלגיטימיות של הדת היהודית, ומבטא את הגישה כי האיסלאם בא לעולם כדי להחליף את היהדות (כמו גם את הנצרות), ולא כדי לחיות לצדה.
לתחושתי, הכוונה שמאחורי יוזמת השלום הערבית, כפי שהוצגה בדיון על-ידי אביה מולידה, היא ליצור מצב בלתי הפיך, שבו תוותר ישראל על נכסיה הקרקעיים, ואחר כך ימצאו הערבים - כולם או חלקם - סיבות שלא לקיים את חלקם בתוכנית: יהיו אלו שטחים שהיו מפורזים בין ישראל ובין סוריה עד 1967, יהיה זה שטח ליד עזה שכיום קיים בו מושב נתיב העשרה, או בעיית הפליטים שאיש אינו רואה כיצד זו נפתרת על-פי רצונם של הפליטים.
אל-זולפה יודע היטב כי אין ביכולתה של הליגה הערבית לכפות דבר וחצי דבר על חברותיה, וגם החלטות שהתקבלו פה אחד בוועידת פסגה מקוימות על-ידי כל מדינה ערבית רק עד כמה שהשלטון של אותה מדינה מעוניין לקיים את ההחלטה. לכן קבלת ההחלטה לעשות שלום עם ישראל פה אחד, אינה מבטיחה כי מדינות ערב יקיימו אותה.
במצב שבו עולים קולות במצרים לבטל את הסכם השלום עם ישראל, אין לישראל הבטחה לטווח ארוך ששלום זה - קפוא וחלקי ככל שיהיה - ישרוד את תהפוכות השלטון במצרים. וגם עתידה של ירדן, והסכם השלום עמה, אינו ברור לאור גל ההפגנות השוטף את העולם הערבי.
על ישראל להיות בעלת כוונות אובדניות ברורות כדי להיכנס כיום לתהליך שבו היא מאפשרת את הקמתה של עוד מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, אחרי שכבר יש מדינת טרור בעזה, המשביעה את ישראל מרורים בצורת טילים ומרגמות המיוצרים בעזה או המוברחים מאירן. אין לשום מדינה בעולם יכולת להבטיח שמה שתתחייב הליגה הערבית - ובכלל זה הכרה בישראל - יכובד על-ידי השלטון הפלשתיני, ובפרט אם זה ייכבש שוב בידי חמאס בבחירות כמו בינואר 2006 או בהשתלטות צבאית כמו ביוני 2007. האם יבואו אז צבאות סעודיה, תימן ולוב לשטחי מדינת פלשתין, על-מנת לפרק את גדודי עז א-דין אל-קסאם או כדי להחרים מהטרוריסטים של הג'יהאד האיסלאמי את הטילים והמרגמות?
אם הליגה הערבית, והפסגה בראשה, מבקשת לשכנע את ישראל לקבל את יוזמת השלום, עליה להתייחס לישראל כאל שותפה למו"מ, לשבת למו"מ רציני על תנאי השלום, ולאחר שיגיעו הצדדים להסכמה על המתווה ועל שלבים שלו, ניתן יהיה לדבר על שלום. דברי אל-זולפה כפי שנאמרו אל מול פני האומה הערבית מצביעים על דבר אחד: אין לסעודיה ולפסגה הערבית שום מטרה אחרת אלא להכניע את ישראל ללא קרב, באמצעות מצג שווא שאין מאחוריו כל כוונה שאכן יגיע לידי ביצוע. במצב העגום שבו נמצא כיום העולם הערבי, כשמדינות ערביות חשובות עומדות בפני אתגרים שמעולם לא התנסו בהם, על ישראל, והעולם, להמתין בסבלנות עד שיתייצבו העניינים בעולם הערבי, ואז ניתן יהיה לדבר על מו"מ - לא פחות - שבו אולי תוותר ישראל על נכסים אסטרטגיים.
