פרס לרוצחים מכירים את המשפט היהודי העתיק "כרוֹת ראש צפור - ולא תמות?!" דומה כי אין כמו משפט זה מתאים לרצח
אריק קרפ. אחרי הלינץ' שערכו בו שלושת הרוצחים הערבים, ה'סיכוי' היחיד שנותר לו הוא למות. האם אין זה רצח לאור יום? תמוה הדבר שעובדה בסיסית זו נעלמה מעיני השופטים הנכבדים.
איזה מסר משדרת ההרשעה של הרוצחים בהריגה בלבד? תעשו לינץ' באדם חף מפשע, ובסופו של דבר תקבלו 'פרס' על הריגה וסיכויים טובים למאסר חד ספרתי. במציאות העגומה, שֶבה למרבה הצער הרצח הפך לחלק בלתי נפרד מהכרוניקה הפלילית היומית, האם זהו המסר נְטול ההרתעה היוצא מהיכל המשפט? למוֹתר לציין כי כמו במקרים רבים אחרים, מתגלים השופטים כרחמנים כלפי הרוצחים, במקום כלפי הקורבנות, והצדק גם הפעם לא נעשה ולא נראה.
אור ירוק לחינוך
הידעתם כי ישראל ניצבת במקום הראשון של הקטל בדרכים בקרב התלמידים? למרות זאת ביטלה הממשלה את החובה ללַמד חינוך לתעבורה בבתי הספר, מה שאומר דרשני.
האם נעלם מעיני הממשלה כי פיקוח נפש דוחה אפילו שבת, על אחת כמה וכמה שהוא דוחה שיעורים אחרים בתוכנית הלימודים? ראוי היה להציב את החינוך לתעבורה בראש הלימודים, ובכך לאמץ כבר מגיל רך, ועד בגרות, את כללי הבטיחות בדרכים, ולא פחות חשוב - להשריש בקרב התלמידים, הנהגים לעתיד, את תודעת קדושת החיים, הניצבת בראש סולם הערכים היהודי.
דומה כי הגישה החינוכית המקילה בנושא מצטרפת לזלזול הקיים גם בענישה בתחום התאונות בפרט, ולאווירה של זילות החיים הקיימת בארץ בכלל. האם לא ראוי היה אפוא שמשרד החינוך ייתן את האור הירוק לשינוי הגישה, בעצם הטמעת החינוך לבטיחות בדרכים בתוכנית הלימודים? לתשומת לב השר
גדעון סער.
לתפוס כותרת?
מדי פעם חברי כנסת מעלים שוב ושוב את ההצעה לתת עונש מוות למחבלים. נכון, זה טוב כדי לתפוס כותרת, אבל מי כמוהם יודע שזו הצעה לא ריאלית. אין ספק שלמחבלים בכלל, ולטובחי משפחת פוגל בפרט, מגיע עונש מוות, ועוד איך, וגם הוא לא יבטא את חומרת פשעיהם. אולם לא סוד הוא שישראל חוששת מההשלכות של העונש לא רק מסיבות הומניטריות (שלדעתי אינן רלוונטיות כלפי מחבלים) ודיפלומטיות אלא לא פחות מפני החרפת הפיגועים, ובמיוחד החשש לגורלו של גלעד שליט.
לכן העונש הראוי הוא מאסר עולם, בלי הנחות ובלי כל אותן ההטבות שמהם נהנים המחבלים. צריך לשלול מהם טלוויזיה, מחשב, ביקורי קרובים ולימודים אקדמאיים. יש לזכור כי בית הסוהר הוא לא מלון חמישה כוכבים ולא פקולטה למדעים, שאולי בהם הם מתכננים את הפיגוע הבא. ואולי אז גם יבוא לשליט גואל.
אפקט ההרתעה
כמה ביקורות נמתחו על העדר ההיערכות הצבאית למשט הטורקי בעזה. זוכרים? והִנה עתה מתברר שלפחות דבר אחד טוב יצא מהמשט ההוא (ותכניסו את זה טוב טוב לראש): אפקט ההרתעה. עובדה היא שהמשט השני לעזה נדחה, מחשש לעימות צבאי עם ישראל, אשר כזכור במשט הקודם הסתיים בתשעה הרוגים טורקים.
אחרי שטעמו את נחת זרועו של הצבא, מארגני המשט מעדיפים לא להסתכן יותר. מה עוד שהם מודעים לכך שישראל הפיקה לקחים ממחדלי המשט הקודם, ונערכת בהתאם, ועל כן עוד נכונו להם עלילות מזרועו הארוכה של צה"ל שתלכוד אותם. ובא לציון גואל.
אל תיתנו רובים
זוכרים את הקריאה הציבורית "אל תיתנו להם רובים"? קריאה שהדהדה בחלל האוויר ובהפגנת הכיכרות, בעקבות חימוש השוטרים הפלשתינים בנשק ישראלי בהחלטת הממשלה. ואכן הקריאה התבררה כצודקת, כאשר לא אחת ניצלו השוטרים את הרובים שבידיהם לירי על יהודים חפים מפשע, ונתנו לנו תזכורת על עברם החבלני.
דומה כי בפיגוע הירי בחסידי ברסלב, בקבר יוסף בשכם, קיבלה שוב קריאה זו משמעות רצחנית בעקבות הקלוּת הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק שבידי השוטרים על החסידים, שכל 'חטאם' היה שבאו להתפלל בקבר אבות. אי-אפשר להתעלם מהקריאות 'יהוד, יהוד!' של אותם מחבלים בדמות שוטרים, שליוו את היריות בחסידים בשובם אל מכוניותיהם בדרכם חזרה מן התפילה.
האם לא הגיעה השעה שהממשלה תלמד את הלקח להחזיר את הציוד הצבאי של השוטרים הפלשתינים לצה"ל, ולהפסיק לחַמש אותם עוד, כדי למנוע את פיגוע הירי הבא, ובא לציון גואל.
מהו פוגרום?
פעילות השמאל למען המחבלים פוגעת בארגון ובתדמיתו לא פחות משהיא פוגעת במדינה. דומה הלקסיקון של השמאל מנותק מן המציאות הביטחונית בארץ. כך למשל, מהו פוגרום? אם תשאלו את השמאל, זה לא הטבח בבית משפחת פוגל הי"ד אלא חקירת צה"ל של משפחת המחבל, שאותה ניסו פעילי הארגון לטרפד בכוח (אגב, מדוע הם לא נענשים?). כן, אתם שומעים נכון. האין זה תיאטרון האבסורד?
אין ספק כי מפעילות אבסורדית זו נגד הצבא ניתן ללמוד על כלל פעילות השמאל למען האוייב, שהיא אינה אלא קנה רצוץ וחסרת כל בסיס. הארגון הופך את עצמו ללא יותר מבדיחה עצובה. ועם ידידים כאלה, מי צריך בכלל אוייבים? האם זו טעות בכתובת? מכל מקום למרבה הצער ברור, שהאנטישמיות כבר כאן, והפעם מהמחנה היהודי.
אוייב משותף
הפיוס ההיסטורי בין פתח לחמאס מוכיח לנו את שידענו מכבר, כי למעשה לא מדובר עוד באוייבים פנימיים בהנהגה הפלשתינית, אלא לשני הפלגים אוייב משותף - ישראל. מבחינתנו הפתח, בהנהגת אבו מאזן, זו אותה גברת (כמו החמאס) בשינוי אדרת ושניהם אוייבי המדינה.
רק סמלי הדבר שהפיוס נערך בקהיר. אין ספק שההפיכה המצרית האיצה את תהליך השלום הלאומי בין שני הפלגים. מבחינה זאת אי-אפשר להתעלם משאלת העיתוי. למרות השלום הקר עם מצרים אולי עוד ניווכח, כי מוברק היה טוב ליהודים. ולוואי שנתבדה, וגם הממשל המצרי החדש ישמור על השלום הקיים, ולא ישתף פעולה עם החמאס, קרי האוייב הפלשתיני.
חצי אמת
סם שטרית, יו"ר איחוד יהודי מרוקו, העלה על נס את אהבת הגרים, שבסימנה עמדו השנה חגיגות המימונה. הוא הכריז תחת כל מיקרופון, כי הפסוק "ואהבת את הגר" חוזר 45 פעמים בתורה.
עם כל הכבוד לשטרית, ולבקיאותו בתורה, הוא הציג רק חצי אמת, תוך שהוא בחר להתעלם מפסוק אחר החוזר ונשנה לגבי המצוות השונות, כי 'תורה אחת היא לאזרח ולגר'.
רק משנכלל הגר בעם ישראל, בזכות קיום התורה, חלה המצווה לאהוב את הגר, וכי אין להפלותו על-רקע מוצאו. גיור כהלכה כבר אמרנו? לא לביורוקרטיה.
להגדיל את מספר הח"כים?
'להגדיל את מספר הח"כים!' נַחשו מי אמר משפט זה? יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין? לא הפעם. הדובר הוא לא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון בדימוס, משה שמגר, הסבור שמספר חברי הכנסת הוא נמוך ביחס למספר השרים הגבוה.
לא סוד הוא שמספר השרים הגבוה בממשלה נובע משיקולים פוליטיים, וראוי היה להקטין את מספרם כמעט לחצי, כפי שהיה בעבר. אולם האם זו סיבה למסיבה להגדלת מספר הח"כים? הכנסת ידועה בפעילות פרלמנטרית נמוכה יחסית ל-120 חבריה. לעומת זאת, היא הפכה מקור לנהנתנות ולחליבת הקופה הציבורית.
האם לא הגיעה השעה להקטין את מספר חברי הכנסת עד ל-70 (בדומה למספר חברי הסנהדרין), כדי שיהיו פחות, אבל יעבדו יותר, ולפחות שיצדיקו את משכורותיהם הגבוהות וההטבות הבלתי נדלות?
ח"כים עויינים
אני סבורה שהחטא הקדמון של ישראל הוא שהיא נותנת מקום במשכן לחברי כנסת שונאי ישראל (אבל את כהנא הפטריוט פיטרו), מהסוג של זועבי ועמיתיה. למרות שנשבעו אמונים למדינת היהודים, הם אינם חדלים מלחתור נגדה. מה הם עוד עושים פה? האם אין מקומם ב'כנסת' של פלשתין?
ריח המצ'ואיזם
אודה, ואולי אבוש, לא קראתי את הספר 'מקימי' של נועה ירון. אולם לא סוד הוא שהספר, שהפך לרב מכר, זכה לביקורות נלהבות לא רק מבחינה דתית אלא בעיקר כיצירה ספרותית.
דומה כי אין לחשוד במבקרים החילונים בשייכוּת למגזר של ירון. נהפוך הוא, הם ידועים כדוספוֹבים, הנרתעים מהקירבה לבעלי תשובה. אך הם, בניגוד לכתב דתי, לא האשימו את ירון במיסיונריוּת. הם אף ציינו לשבח את העובדה, שסיפרה מתאר את הקונפליקטים והקשיים שבדרך אל התשובה, וההתמודדות עימה, לא פחות מהאור שאליו נחשפה ירון בסופה.
הספר, בניגוד לדברי הכתב, נכתב במרחק של שנים מאז החזרה בתשובה של ירון ובעלה, מה שמאפשר לספר לבחון מתוך פרספקטיבה בריאה את התהליך שעברו השניים. כן, וריקנות זו לא קלישאה, אלא אחד הגורמים המרכזיים למהפך בשמירת המצוות. אז איך זה שהכתב לא נותן לעוּבדות לבלבל אותו? האם ריח המצ'ואיזם שהוא חוטא בו לא פעם, כהודאתו (גם אם הסָפק אירונית, עיין אייטם קודם) נודף מביקורתו כלפי המחברת? ואולי אלה הדעות הקדומות שהוא נטוע בהן כבן המגזר הדתי? ל כתב הפתרונים. אגב, אם כבר אמונות ודעות, האם הכותב אינו דן את ירון מעֶמדת המטיף שהוא שולל אותה?
תגובות לתגובות
בעקבות מאמרי "כשר לא כשר".
לכותבת שלא מבינה איך במדינה דמוקרטית נכנסים לה לצלחת: איש לא נכנס לצלחת של אף אחד. העובדה שאַת נמנית עם המיעוט (תודה לא-ל), שאוכל חזיר אני יכולה רק להצטער על כך. עם זאת ישראל היא לא רק מדינה דמוקרטית. היא בראש ובראשונה מדינה יהודית, ובכך ייחודה. עייני ערך מגילת העצמאות. להבנת הסוגייה מומלץ שתעברי קורס מזורז באזרחות ובהיסטוריה של מדינת ישראל.
בשל צביונה היהודי, ערכים כמו שבת וכשרות נשמרים במדינה מבחינה ממלכתית וציבורית.
ולכותב הטוען, במידה רבה של צדק, שיש במדינה שלטון אנרכיה ולא דמוקרטיה: אתה ממש מכוון לדעת חז"ל, המציינים כי באותה מידה שיש להקפיד על כשרות המזון הנכנס לפה, יש להקפיד לא פחות על כשרות הדיבורים היוצאים מהפה. יש להצטער על כך שהמדינה, שהייתה אמורה לשמש אור לגויים, הפכה במידה רבה לאנרכיה ולמודל למעשי שחיתות של אישי ציבור, ולקוות לטוב.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
