לפעמים מתעוררת תהיה קלה בדבר היחס אל החוק בכלל ויחסם של השלטונות אליו בפרט. אדם מן השורה כי יתפס בעבירה על החוק, יובא לדין וסביר להניח כי ירצה עונשו אף אם במעשה העבירה לא פגע באיש ולא גרם כל נזק. ואם יכריז על כוונה ויעשה הכנות לבצע מהלך שיש בו עבירה על החוק, ובפרט תוך פגיעה בזולת כלשהו - יוזהר מיד בקול גדול כולל איזכור העונשים הקבועים בחוק לעובר העבירה. אולי אף ייעשה מאמץ למנוע מלכתחילה את ביצוע העבירה. ככה זה לגבי אדם מן השורה.
ומה לגבי גורם שלטוני המתכנן מהלך שיש בו חשש עבירה על החוק וגם פגיעה בטוחה באזרחים?
מה?! איך אתה מעלה בדעתך דבר כזה? שגוף שלטוני יתכנן מהלך שיש בו עבירה על החוק?! הרי יש כל כך הרבה יועצים משפטיים; יש בתי משפט. לא יתכן דבר כזה. עובדה היא שאף אחד לא העלה טיעון כזה של עבירה על החוק וזה סתם דמיונות שלך.
האמנם דמיונות שווא? לנו דוקא נראה שזו מציאות כואבת. מאד כואבת. במקרים מסוימים יכול הממסד על כל שלוחותיו לפעול בניגוד גמור לחוק, ובלבד שהתכלית תהיה מקובלת על כל אגפיו. ואנחנו - האזרחים מן השורה - עונים אמן אחר מהלכי הממסד אולי כי לא מעלים בדעתנו שמדובר בעבריינות פשוטה.
דוגמאות לכך אינן חסרות למרבה הצער. וגם אם כבר קם מישהו אמיץ ומנסה להשיב את המערכת אל הנתיב החוקי - הריהו מתמקד בפרט זה או אחר בלא להבחין בכך שמדובר בכשל מערכתי. במבנה הבנוי על יסודות שכמעט מכריחים הפרות חוק, על-יד השלטון כמובן, כי לאזרח הקטן אין שום סיכוי מול "מערכת החוק".
איך אמר יונתן סוויפט (מועתק מן האתר 'הפקטור המשפטי'): חוקים - כמוהם כקורי עכביש; ביכולתם ללכוד זבובים קטנים אך לא צרעות ודבורים.
בהר סיני הונחה התשתית
והבעיה היותר קשה היא שאנחנו מקבלים כנתון את צדקת המערכת. וגם אם חולקים עליה בפרטים ואפילו יוצאים למאבק - לעולם זהו מאבק על פרט זה או אחר ולא על הנחות היסוד המהוות תשתית לאותו פרט שקומם אותנו.
טוב, מספיק עם השפה הפילוסופית. נעבור לתכל'ס.
בשבוע שעבר ציטטנו כאן ממגילת העצמאות שמדינת ישראל היא מדינה יהודית. האמנם מדינה יהודית? יש ציבור נכבד מאד הסבור שאכן כן, מדינה יהודית וטוב שכך. יש אחרים הסבורים שזו מדינה יהודית וחותרים לשנות ההגדרה ל-'מדינת כל אזרחיה'. והיכן האמת?
דומה כי בתשובה לשאלה הזאת טמון ההסבר לכל מה שעובר עלינו בעשרות השנים האחרונות, אז ננסה למצוא תשובה בפרשות שקוראים השבת, בשבוע של ספירת היסוד ביום בו מאירה הספירה 'נצח שביסוד' בספירת העומר, ונזכיר כי 'יסוד' זה הברית בינינו לבין ה' ונצח שביסוד זה החתירה למימוש הברית מתוך ביטחון בה'.
(ויקרא כה) [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':
(רש"י) מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני; אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
יש הרבה מצוות ולכל מצווה פרטים ודקדוקים רבים לאין מספר, אבל התשתית לכל המצוות היא מעמד הר סיני. שם, במעמד בו באנו בברית נצחית עם ה', מורה ה' למשה לומר לנו: כִּי תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם (...).
זהו יסוד הכל; המודעות שאת הארץ נתן לנו ה' יתברך, היא הבסיס לברית הנצחית בינינו לבין הבורא והיא המייחדת אותנו מכל העמים והופכת אותנו לעם סגולה. אך ורק במודעות זו אנחנו יכולים לקיים מדינה יהודית, ומכלל הן אפשר לשמוע את הלאו.
הכלל אינו סה"כ של הפרטים
המשפט הקודם נראה כסיום הולם לרעיון של השבוע וגדול הפיתוי להסתפק באמור עד כאן. אבל עם חכם ונבון אינו מסתפק באמירות בלתי מוכחות ולכן צריכים להוכיח את הדברים. לזה באה לעזרתנו הפרשה השניה שנקרא השבת:
(ויקרא כה) [ג] אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אתָם:
על ניסוח הפסוק הראשון והכפילות בו נשברו קולמוסים רבים. בעל 'אור החיים' לבדו מביא למעלה מארבעים(!) פירושים שונים מדוע נאמר בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ ו- מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ. מהו חוק, מהי מצווה ומדוע בחוק הולכים ומצווה שומרים. אנחנו נסתפק הפעם בפירושו של רש"י, אשר כדרכו בקודש אומר הרבה מאד במלים מעטות.
אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ. יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, הרי קיום המצות אמור. הא, מה אני מקיים אם בחקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה:
ומהו אותו עמל תורה, לשבת ללמוד בישיבה כל היום? אם כן כיצד יקיימו מצוות? מסתבר לומר כי עמל התורה פירושו לחיות במודעות שה' הוא הכל והכל זה ה', ועל האדם לבחון כל מהלך בחייו ולהקפיד שיהא מכוון לרצונו של הבורא יתברך. או בלשונו של ספר משלי (ג,ו): בְּכָל- דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ דע את ה' באותם דרכים שהם דרכיך, עיסוקיך היומיומיים, ואז מובטח לך כי וְהוּא יְיַשֵּׁר ארְחֹתֶיךָ:
אם אדם מקפיד על קיום מצוות - זה משהו חיצוני שרואים בקלות. אבל התורה אומרת בפירוש שזה לא כל העניין; קודם לו בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ, שזה להיות עמלים בתורה. מפסוק זה יוצא שיתכן כי אדם יקפיד על קיום המצוות אבל יהיה חסר ה- בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ. חסרה לו התשתית של דבקות אמת בה'.
ומה שנכון לגבי האדם הפרטי, נכון באותה מדה לגבי ציבור שלם. יכולה להתקיים מדינה שרוב תושביה יהודים, שליטיה יהודים והיא אף מתיימרת להיות מדינה יהודית, אבל למעשה אינה כזאת.
התכלית - שיהיה טוב ליהודים
ניתן לומר כי המצוות הן הפרטים בעוד עמל התורה הוא הכלל. הנטיה שלנו להתמקד בפרטים, חשובים ככל שיהיו, עלולה להסיט את תשומת לבנו מן הכלל הגדול שהוא התשתית לכל הפרטים וכולל את כולם. כך שוב ושוב אנו מבקרים תופעות ממסדיות שונות בלא כל ניסיון למצוא את המכנה המשותף לכל אותן תופעות. כתוצאה מכך גם הצעות הפתרון הן נקודתיות ואינן עשויות לפעול תיקון כולל.
לענ"ד, מה שחסר לממסד שלנו, עוד בטרם קיבל מודעות יהודית, הנו תודעת התכלית. בשביל מה בכלל קיימת מדינת היהודים? הנה מה שמבטיח לנו הבורא יתברך בהמשך הפרשה:
[ד] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: [ה] וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת- זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: [ו] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבר בְּאַרְצְכֶם: [ז] וּרְדַפְתֶּם אֶת- איְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: [ח] וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדּפוּ וְנָפְלוּ איְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: [ט] וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם: [י] וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: [יא] וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: [יב] וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם: (וכל זה יקרה) אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אתָם:
התכלית היא שיהיה טוב ליהודים, לכל פרט ופרט. צר מאד לקבוע כי אצלנו התחושה היא שאין שום ניסיון לעשות טוב ליהודים אבל יש מאמץ לעשות טוב לשכבה צרה האוחזת בהגאי השלטון.
כאשר אנחנו מתייחסים אל המדינה כאל מדינה יהודית, אנחנו משחקים לידי השכבה השלטת ובכך מעודדים אותה להמשיך בדרכה הנלוזה להתייחס אל עצמה כאל מורמת מעם ומחוק, ואלינו כאל נתינים הנדרשים לציית ולהכנע לכל גחמה שלה. זוהי התשתית לרעיון המופרך והנוגד כל גישה מוסרית וחוקית לעקור אנשים וישובים. כדאי שנתפכח. וכאשר נתפכח, אז יתחיל להיות טוב ליהודים.
והגיע כבר הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.
