תקשורת, אמת ואנשים

בבוקר שבת (12.03.11) התעוררתי וראיתי כותרת באתר תקשורת ישראלי: "חמישה מתנחלים נהרגו אמש בהתנחלות איתמר". כשהדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי במבזקי חדשות בערוצים המסחריים ראיתי את אותה כותרת. הכותרות באתרי התקשורת הזרים הראו את אותה התמונה וחסכו בתיאור האירוע אך לא הופתעתי מעוד כותרת ברצף התופעה, וגם לא מהעובדה שחלק מתאגידי התקשורת בעולם השאירו את כותרות המטושטשות כמות שהן.

על-אף העובדה שאנו מדברים על מוקדם בשבת בבוקר אינני נוטה להאמין שעורכי החדשות לא ידעו את פרטי האירוע המזוויע. העיתונאים המדווחים בטלוויזיה מהלו את הדיווחים בגמגום ובהכנסת ביטוים כמו "ככל הנראה" ו"כפי שנמסר לנו" כדי לעמעם את גודל האירוע (לא שומעים גמגומים כאלה כשנמתחת ביקורת על צה"ל או פוליטיקאים מסוימים). הרי כולם ידעו מה אירע. מדוע רק בשעות הבוקר המאוחרות שמענו את הסיפור המלא והאמיתי? מדוע נמנעו בכלי התקשורת מהשימוש במילה "רצח"?

מי שכבר יצא מבועת התקשורת המגמתית יוכל להבחין במניפולטיביות של הכתבים ומערכות החדשות הגדולות בארץ. לא קשה להבחין בעובדה הקיימת שכל עיתונאי, פוליטיקאי או סלבריטאי שנגד או סתר את דברי הכותרות נעלם לפתע מתודעת הציבור הרחב. התקשורת ה"נאורה" תחילתה במשל "בעל המאה הוא בעל ה...". מקבץ של אנשים עם כוח כלכלי רכשו חברות "דפוס" - מקור כוח עם ערך מוסף לרווחיותו הכלכלית. מיותר לציין שה"דפוס" היום הוא כוח גדול הרבה מעבר למילים מודפסות על נייר. הדפוס ימצא באינטרנט, טלוויזיה וכל מקום אליו נפנה בחיפוש אחר מידע.

גופים אלו משפיעים בעורמה על דעת הקהל בטיעונים של חופש העיתונות, ביקורת שלטונית וביקורת חברתית למען מדינה נאורה, חופשית ומתקדמת יותר. בפועל נוצרת אג'נדה אחידה של כלל העיתונאים במערכות התקשורת הגדולות אשר מפנים את ביקורתם למקום אחד, שואבים את המידע שלהם ממקור אחד, ומעצבים את אותה דעה אחידה. אותה אג'נדה עוברת דרך דפי העיתון, האינטרנט והחדשות ונותנת לצרכן התקשורת חצאי אמיתות ולפעמים גם בדיות. בדיות שלעתים מתפשטות במהרה לכלי תקשורת נוספים ועד שבודים אותן הנזק כבר נעשה וחלחל בתודעת הציבור.

דרך נוספת ונפוצה להוביל אג'נדה סובייקטיבית היא אי-סיקור. דברים חשובים שקורים במציאות לא עולים לדפי מערכות תקשורת מסוימות, מכיוון שדעותיהם האישיות של בעלי ההון התקשורתי לא רואים במקרים אלה חשיבות, או שיש במקרים חשיבות רבה הנוגדת את דעותיהם של בעלי ההון התקשורתי.

מתוך הכרת המציאות האדם מפתח דעה. דעה היא תוצר בלתי נמנע של אדם לתפיסת הסובב אותו. הבעיה מתחילה כאשר תפיסת המציאות הסובייקטיבית של אדם תלויה במנגנונים המספקים לו אותה לפי צרכיהם ולא לפי צרכיו. התוצאה היא שאדם המחשיב את עצמו משכיל וער למציאות סביבו קיבל חדשות ודיווחים שלאו-דווקא נשענים על המציאות. הוא קיבל מציאות שאותה רוצים שהוא יקבל. הדעה שלו תשען על מציאות אלטרנטיבית שמגישים לו בתקשורת בעלת אג'נדה סובייקטיבית.

האם הגיוני שבהקשר לכותרות שבת בבוקר, גופים אלו אשר מביאים לנו את ה"חדשות", התבלבלו בין הפעלים "נהרגו" ו"נרצחו"? מדוע בכותרותיהם של בעלי המאה והדעה מוצגת משפחה חפה-מפשע כ"מתנחלים" לפני שהוצגה כמשפחה?

"מתנחלים" הוא שם בעל קונוטציה שלילית מובהקת בתקשורת. מעטות הפעמים שנמצא בכותרות את המילה "מתנחל" (על כל צורותיה) בהקשר חיובי. אם חובש כיפה מיו"ש יעקור עץ זית או יבצע "פעולת תגמול" הוא יקרא בכותרת "מתנחל". כשאותו חובש כיפה יציל ילדה מטביעה הוא יהפוך בכותרת ל"תושב יהודה ושומרון". לפי האג'נדה האחידה של אותם אילי הון התקשורת ופועליהם העיתונאים, הסיבה העיקרית לכישלון תהליכי השלום הוא ה"מתנחלים" ומפעלם - ה"התיישבות הבלתי-חוקית" ביהודה ושומרון. מה שמסיר את הלגיטימציה לקיומם. גם המושג "התיישבות בלתי-חוקית" נוטה להתרופף בתקשורת, וישובים שאינם כאלה מסופחים מפעם לפעם בכותרות תחת אותו מושג.

אינני סבור שיש להתייחס בסלחנות לפולשים ולישובים בלתי חוקיים, הם אינם צריכים להישאר במקומם. צריך לגרש מאותן אדמות וליישבן כדין כמו בכל מקום בו חלים חוקי המדינה. אך "מתנחל" הפך לשם כללי למי שמתגורר ביהודה ושומרון ודעותיו אינן עולות יפה בעיני התקשורת. כתוצר של מגמה זו ישנן כותרות אשר מתארות תושבים של הרובע היהודי בירושלים כ"מתנחלים".

בכתבה שסיקרה תקרית פלילית, בה ירה תושב הרובע היהודי בירושלים בערבי, נקרא היהודי בפי הכתבת "מתנחל". במקרה זה אותו תושב הרובע היהודי התיישב בצורה חוקית, אך ביצע מעשה פלילי חמור (שמניעיו הלאומניים מוטלים בספק). הפשע הוא חמור והפושע צריך להיענש בחומרה המרבית, אך בכתבה המדוברת, פשעיו של אותו אדם הפכוהו ל"מתנחל" ונתנו לו פן של פושע לאומני. בתקשורת, פושע לאומני = "מתנחל".

לאחר הסכמי אוסלו ויחד עם התגברות תופעת "גבולות 67", ה"מתנחלים" הפכו אט-אט לאשמים המרכזיים בכישלונו של תהליך השלום. בסוף התהליך הזה אנו נמצאים היום - בחברה אשר קלה לשנוא את ציבור המתיישבים ביו"ש. שנאה כזו שנותנת לתאגידי התקשורת בישראל לגיטימציה לטשטש את העובדות בקשר לרצח באיתמר. חברות התקשורת הגדולות טשטשו לנו את הדיווחים והפכו "רצח" ל"הרג מתנחלים" בגלל דעתם האישית של קברניטיהן ובשביל לתת תחושה של לגיטימיות למקרה.

המונח "נהרגו" גם הוא בא לכוון דעת קהל. בתקשורת, "נהרג" הוא מונח לאנשים שקיפחו את חייהם בנסיבות לא טבעיות או לא זדוניות. גם חייל אשר קיפח את חייו בקונפליקט מסוים יקרא בפי התקשורת בשם הפועל "נהרג". מכאן, הרצח באיתמר נקרא בתקשורת "הרג" בגלל מיקומו הגיאוגרפי של הישוב. לפי הדיווחים הראשונים בתקשורת נוצרת תמונה מעוותת שילדים תמימים והוריהם החפים-מפשע נהרגו ללא זדון או מתוך אקט של קונפליקט. רק מאוחר יותר באותו יום החלו להשתנות הכותרות. לראשי גופי התקשורת היה קשה להתעלם מדעת הקהל שלא נשאר אדיש והחמיץ פניו למראה הכותרות המגמגמות. אפשר לשים לב שככל שהתקדם היום הכותרות נוסחו בצורה חריפה יותר, אך תוכנן נותר זהה.

אנו חיים בחברה מודרנית מתוקנת. היום, רוב הציבור יכול בעזרת הטכנולוגיה להתעדכן במתרחש מכף ידו. למרות ריבוי מקורות המידע, רובנו יתחברו ע"פ אינסטינקט לאחת מחברות התקשורת הגדולות. הן מספקות את המידע באופן המשוכלל והנוח ביותר לנו. ידוע שככל שלאדם יותר נוח כך הוא נפתח. פרויד עשה מזה קריירה. חברות התקשורת מפנימות זאת ומקפידות להישאר בחזית הטכנולוגית ולפתח הנוחות בשבילנו, אך מצד שני, שליטתן בדעת הקהל מעמיקה.

מול הטלוויזיה אנו מתנתקים מצרותינו בסוף היום ומקשיבים עייפים, מהופנטים ונינוחים לפרשני חדשות "מביני עניין". בעמודי הרשתות החברתיות יציפו אותנו במידע בלחיצת כפתור וכותרותיהם יהיו לחלק מחיינו. הם יספקו לנו תכנות מתקדמות למכשירים הסלולרים ויאפשרו לנו להתחבר בן רגע למתרחש. אנחנו בתמורה עוקבים אחר כל מילה מתוך חשש לפספס את המתרחש. כשנקרא או נראה סיקור כזה או אחר לא נטיל ספק באמינותו או בדרכי הניסוח שלו. אנו שוכחים שאחרי כל מילה יש מישהו שמתאמץ לכתוב אותה כפי שהוא רוצה שנקרא אותה. מי שכתב את המילה והכותרת רוצה להמשיך להיות חלק מאותה מערכת תקשורת גדולה. אותה מערכת חייבת לספק את צרכיהם של קברניטיה.

בארצנו הקטנטונת יש ארבעה תאגידי תקשורת כתובה, ושני תאגידי חדשות משודרים. מדוע איננו שואלים את עצמנו - למה חמישה מתוך שישה תאגידים המוזכרים לעיל, אומרים את אותם הדברים? ג'ורג' אורוול כתב על זה ספר שנקרא "1984".

כיבוש בעיני המתבונן

כשחוזרים לשפה העברית ובוחנים את המושגים התקשורתיים מגלים שלמונח העברי מתנחל אין אף הקשר בלתי-חוקי או שלילי בכל דרך. מתנחל הוא מתיישב בישוב חלוצי או אדם שקיבל נחלה. נחלה היא חלקת אדמה או כל רכוש אחר בבעלות אדם. לאחרונה אני רכשתי ממדינת ישראל ומהישוב בו אני מתגורר נחלה לבניית בית. הישוב ממוקם בצפון הנגב וממוקם בתחומיו ה"חוקיים" של הקו הירוק. האם התיישבותי אינה לגיטימית? האם אני מתיישב בשטח כבוש?

כן. אני אבנה את ביתי על שטח כבוש. כל אחד ואחד מאיתנו (אזרחי מדינת ישראל) יושב ומתנחל על אדמה כבושה. העובדה שהאדמה עליה אנו מתיישבים נכבשה בשנת 1948 לא הופכת את התיישבותנו עליה ללגיטימית יותר או פחות בעיני ההתנגדות, הרחוב וההנהגה הפלשתינים. בעיני המתבונן הפלשתיני המונח "כיבוש" מתייחס לאדמה שנלקחה ממנו או מאבותיו בכוח ב"נכבה" (השואה) הגדולה של 1948. הכיבוש הוא הקמתה של מדינה יהודית בפלשתין (אדמת פלשתין).

ב-1948 הייתה חלוקה ברורה של שתי מדינות על אדמת הארץ. בתוכנית החלוקה מדובר על מדינה יהודית ומדינה ערבית. גם אז ערביי הארץ לא היו מרוצים מנוכחות הזרים הממלאים את הארץ וכאות מחאה החלו לפרוע ביישוב היהודי בארץ. רובנו מכירים את סוף הסיפור, אנחנו חיים ומפרשים אותו יום אחר יום, אך חלקנו מתעלמים מכמה מפרקיו.

"הקו הירוק" הוא קו שביתת הנשק בין ישראל וירדן בסוף מלחמת השחרור. במשך 20 שנים הפלשתינים היו תחת כיבוש הממלכה הירדנית ללא כל התנגדות. הירדנים כריבון על אדמה כבושה מסרו שטחים ואדמות השייכות למדינה הערבית המיועדת, אך לא נרשמו סימני מחאה מצד הנכבשים. מדוע ה"התנגדות" הערבית ביהודה ושומרון תחת הכיבוש הירדני רוצחת ומפגעת באוכלוסיית היהודים במדינת ישראל בעת שהריבון הירדני מוסר את שטחיה? האם קיים בפעולות אלו אקט של שחרור ועצמאות?

דבר נוסף ומהותי שיש לזכור הוא שבהסכם החלוקה דובר על מדינה ערבית שתקום בארץ. מדוע לא נאמר מדינה פלשתינית? בניגוד להתפתחות בעשרים השנים האחרונות "פלשתין" בימים ההם היא אינה לאום. המדינה הערבית היא אסופה של שבטים. היישוב הערבי בארץ עד קום מדינת ישראל אינו לאום מאוחד. לפני הכרזת העצמאות ערביי ישראל חיים בקהילות נפרדות זו מזו אשר לא התעניינו באיחוד לצורך מדיני. הדבר לא מונע מהם זכות קיומית-עצמאית, אך יש להעמיד דברים על דיוקם. הלאום הפלשתיני כלאום החל התהוותו בשנות השישים של המאה ה-20.

מכאן, "הארגון לשחרור פלשתין" שהיום עומד בראשה של הרשות הפלשתינית הוקם למען שחרור פלשתין כמחוז גיאוגרפי. פלשתין היא המחוז לו אנו קוראים ארץ-ישראל. פלשתין היא מחוז לו קראו לפני אלפיים שנה 'כנען'. פלשתין היא כל מה שנמצא בין נהר הירדן לים התיכון. כשקם אש"ף, פלשתין עדיין לא הייתה לאום אלא חבל ארץ. הארגון קם למען שחרור אדמת פלשתין. לפני קום הארגון לא היה מה שיאחד את ערביי הארץ לכדי לאום. קום הארגון סימן תחילת התפתחות הלאום הפלשתיני והזיקה המשותפת המאחדת את ערביי ישראל וגולי 1948 למטרה אחת: שחרור הארץ מריבונות הישות הציונית ולמען שחרור אדמתם של ערביי ישראל והגולים. גולים אשר ברחו מאדמתם לאחר כישלונם לטרפד את קום המדינה היהודית החדשה ולרסק את יסודותיה של החברה היהודית בארץ.

במהלך מדיני שנוי במחלוקת החזירה ממשלת ישראל את אש"ף ומנהיגיה מגלותם בתוניס לרצועת עזה למען קידום תהליך השלום בין העמים. ב-1993 הכירה ישראל באש"ף כדובר העם הפלשתיני. באש"ף הסכימו להכיר בישראל כמדינה ואף ויתרו על השאיפה לחסל את מדינת ישראל, אך עד היום מסרב הפת"ח (הזרם הראשי באש"ף) היושב בהנהגת הרשות הפלשתינית להכיר בישראל כמדינה יהודית.

אינני מאמין לרגע שפתרון הסכסוך לא טומן בחובו מדינה פלשתינית עצמאית. אני גם מאמין שבבוא הרגע הנכון נצטרך כעם וכמדינה לעשות ויתורים משמעותיים (לאו-דווקא טריטוריאליים). עם זאת אין בי ספק שהמציאות בהווה מראה שהלאום הפלשתיני המפולג אינו מכוון את ייעודו לחלוקת הארץ, ועדיין לא משלים עם היותה של מדינה יהודית במרחב.

כששומעים את הרדיו הפלשתיני וכשרואים את תוכניות החינוך והילדים של הרשות הפלשתינית אין מקום לטעות ולתהות בו. הדרישה הפלשתינית היא למדינה בריבונות פלשתינית על כל מחוז פלשתין/ארץ-ישראל. כשנשאל ילד בטלוויזיה הפלשתינית על ערי נמל פלשתיניות הוא מצביע על גבי מפה על תל אביב, אשדוד חיפה ואשקלון ומקבל את מלוא הנק' בחידון. כשנשאל על ערים נוספות המחכות לשחרור מהכיבוש הוא יציין את באר-שבע, טבריה ומטולה.

הילד הפלשתיני גדל להאמין שהזכות שלו היא על כל הארץ. במשך התבגרותו יבין שזכותו המוחלטת על הארץ מופרת ע"י ה"כיבוש". הסביבה תטפח את תסכולו ותפנה אותו ל"כובש". ה"כיבוש" הוא המונע ממנו את יעוד קיומה של מדינה פלשתינית "שלמה". בשבילו הכיבוש הוא לא רק ב"התנחלות איתמר", קריית-ארבע או מזרח ירושלים. הוא לא יודע ולא מעניין אותו מהו חוק בינלאומי או מהן החלטות האו"ם. הוא חדור זיקה לנחלת אבותיו שנלקחה ב-1948. הכיבוש מבחינתו הוא כל מה שנמצא בריבונות ישראלית-יהודית בין הירדן לים.

הרצח הנורא באיתמר הוא תוצר ישיר של חינוך והולכת שולל של רשות מדינית שראשיתה בתנועה לשחרור אדמות מידי הציונים. תנועה זו שהיום עומדת בחזית ההנהגה ה"מתונה" של הלאום הפלשתיני מחנכת לדרישות לא מציאותיות אשר גורמות לתסכול ושנאה. שנאה שנותנת לגיטימציה לאדם לבצע מעשה נורא מכל העולה על הדעת.

אנו צריכים לבחון את המוטיבים לרצח כזה ולהבין: הרוצח רצח באיתמר לא בגלל שהיא התנחלות שלא מוכרת בחוקים הבינלאומיים. הרצח לא התרחש באיתמר מכיוון היותו ישוב באדמת מחלוקת. הרוצח בחר בישוב איתמר מכיוון שלא הייתה לו התשתית הדרושה להגשים שנאתו ולבצע פיגוע גדול יותר באחת הערים ה"כבושות" שהזכרנו מוקדם יותר.

ניצחון ההנצחה

דמיינו את עצמכם מתיירים את אחת מערי ישראל המרכזיות. תארו לכם שבפעם הבאה שתגיעו לתל אביב או ירושלים תגיעו לפינת הרחובות "רח' ברוך מרזל" ו"שדרות הרב כהנא". כשנצא בבוקר לעבודה, ניתקע בפקק של המדינה עקב "עומס בכניסה למחלף ברוך גולדשטיין". נשמע הזוי. מפחיד.

יתרה מכך, זו תהיה תחילתה של אחרית תרבותנו. עקב אמות המידה של שורשינו והיותנו חלק מהחברה המערבית המודרנית איננו מסוגלים שלא לחוש סלידה עמוקה משמותיהם ופועליהם של הנזכרים מעלה. הנצחת אלו תהיה התפוררות ערכית מכיוון שאינה תואמת את שאיפותינו המוסריות לחברה המוקיעה את השנאה ומקדשת את ערך חיי האדם.

ברמאללה, שכם, וערים נוספות בריבונות פלשתינית נקראים הרחובות והכיכרות על שמם של שאהידים. שמם של רוצחי אזרחים חפים מפשע מונצחים על-ידי ההנהגה הפלשתינית ה"מתונה" (פת"ח). בטורניר כדורגל חובבני שקידמה הרשות הפלשתינית יש פעולות הנצחה לזכר שמם של רוצחים. מרואן ברגותי שהורשע ברצח של יותר מ-50 אזרחים הוא מגדולי המנהיגים והמונצחים הפלשתינים, ויותר מזה מקבל תמיכה ממנהיגים, אנשי רוח ופעילים חברתיים בחברה הישראלית. ההנצחה מנצחת.

האם בעוד שנים מספר מרואן ברגותי ייזכר כגיבור גם בחברה הישראלית?, האם רוצח לאומני יהודי שייתפס בידי הרשויות הפלשתיניות יזכה לאותו "טיפול"? נכון שהפת"ח הוא הארגון הפלשתיני הראשון והיחיד שהכיר במדינת ישראל (לא כמדינה יהודית) אך פועלו העיקרי הוא השמצת שמה וחינוך לדה-לגיטימציה של הישות הציונית בראשה. בשנותיה הראשונות של תנועת הפת"ח בחזרתה מהגלות תמכה התנועה בגלוי בפעולות טרור נגד אזרחי ישראל.

היום במרוץ יחסי הציבור והחוץ למען הכרה בינלאומית ולקראת הכרזה על מדינה פלשתינית בגבולות 67' קשה לרשות הפלשתינית לתמוך בפעולות טרור באופן גלוי. פעולות כאלה יורידו את הלגיטימציה להכרזה על עצמאות. לכן כלפי חוץ משמיעים גינויים על פעולות איבה, אך כלפי פנים הרשות מנציחה ומחנכת לשנאת הריבון הציוני ולמען גבורת פעולות הטרור. פעולות אלה מגדלות דור שידרוש את פלשתין ה"שלמה" מיד כשיגמר המרוץ למדינה בגבולות "1967".

כלפי חוץ ההנהגה הפלשתינית מכשירה את השטח למען הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' בעוד כלפי פנים הרשות מנציחה גיבוריה - פעילי הטרור - ומחנכת אזרחיה לריבונות פלשתין ה"שלמה" בין נהר הירדן לים התיכון.

כשניגשים לקונפליקט מסוים צריך להתייחס אליו לפי עובדותיו היבשות. צריך לבחון תהליך לפני שהולכים למסקנות המשליכות אל העתיד. ככל שנתקרב לפרטיו היום-יומיים של הקונפליקט כך נתרחק מהתהליכים הגדולים המתרחשים בו ולבסוף מהתשובה והאמת. כשבוחנים את התהליכים בעבר ובהווה עולות כמה שאלות:

האם שמענו מנהיג פלשתיני עומד מול עמו והעולם ומכריז בהכרתו במדינת ישראל כמדינה יהודית? האם אפשרי שמנהיגות תשאף לשלום בעוד היא מחנכת לקונפליקט טריטוריאלי ומנציחה את הטרור? האם ההתיישבות ביהודה ושומרון היא המכשול העיקרי לתהליך השלום? האם בסולם המוסרי ההגיוני, לגיטימי להתמקח על פשרות טריטוריאליות בקלף של ביטחון חפים-מפשע?

הטעות שלנו כעם היא בגישה. כעם אנו מתייחסים לקונפליקט בעיניים מערביות-מודרניות שאינן תואמות את השקפותיהם של הפלשתינים וערביי הארץ. את הלחץ הזה אנו מעבירים כחברה למנהיגינו הניגשים למלאכת ההסברה ולשולחן המשא-ומתן. כשאנחנו בורחים למושגים כמו: "הקפאת הבנייה", "הנהגה רעועה", "קווי 1967", "כיבוש" ורבים ודומים אנו מתעלמים מהעובדות הנמצאות בשטח.

אנו מקבלים מציאות מדומה ואמת הנכונה לאישים מסוימים מאוד האוחזים בכוח התקשורתי העצום המעצב את דעת קהל. אנחנו כחברה התלויה במנגנונים שיביאו לנו את המציאות לא מחוברים לאמת, ועוצמים עינינו לנעשה בפועל. רובנו לא מכירים את העובדות, וחלקנו אף מתעלמים מהן.

מושגים אלה נקבעים על-מנת לנתק אותנו מאמונתנו לזכות קיומנו בארץ, וכשאנחנו קשובים ומושפעים ממושגים כאלה אנו מנתקים זיקתנו מזכות הקיום שלנו כאן. שוב ההנצחה מנצחת, כרגע בלי לשים לב אנחנו בעצמנו מנציחים את הזרם הרואה בנו "כובשים זרים מן הים".

כשאנחנו מחוברים לאותה אמת מסוימת אנחנו מדברים בשפה מסוימת בעודנו חיים באזור המדבר שפה אחרת לחלוטין. למשל: "גבולות 67" - שההוכחה החותכת להיותן מושג תקשורתי הוא שהיותו בפועל קו ששורטט בשנת 1948 - הוא קונספט מערבי אשר נותן מענה לצד שלנו בקונפליקט. הפתרון המדומה של מדינה פלשתינית בגבולות 67' "ינקה את המצפון" ויסיים את הכיבוש, אך לא יספק מענה לטראומת ה"נכבה" של העם הפלשתיני. זהו מושג שהומצא ע"י קומץ אנשים בעלי אג'נדה ברורה, שבמקרה נמצאים בעמדות מפתח בתרבות ובתקשורת.

נוכל להמשיך ולהפריח מושגים תקשורתיים הקשורים בקונפליקט, אך המגמה ברורה. כשאנו מדברים על פתרון מסוים איננו מספקים פתרון הגיוני לצדו האחר של הקונפליקט. כשאנחנו ממציאים את המושגים הנ"ל - המחוסרים קשר למציאות - אנו ממציאים ומטפחים אותם מתוך שפה, תפיסה ותקווה הקשורים לשורשינו במחוזות הגלות ואשר אינם רלוונטיים לתקופתנו ואזורנו. איננו רוצים לתפוס את התופעה הקיימת של היותנו פולשים זרים לארץ, בדיוק כמו הפלשתים לעמי כנען במאה ה-11 לפנה"ס.

אנחנו נמצאים בתופעה חברתית של הדחקה. אנחנו לא מסכימים לקבל את המציאות המראה לנו שבעוד אנו מחנכים את ילדינו להחרים אלימות בכל הקשר שהוא, ישנם ילדים שלומדים לשנוא את השונה. קיימות תנועות שאינן מקבלות את שאיפותיהן הבסיסיות של שכניהן לחיות בשלווה וביטחון בריבונות לאומית בעלת אופי שונה. קשה לנו בעינינו המערבית לתפוס את הרציונל הרואה בנו כפולשים בכל פיסת אדמה בין נהר הירדן ממזרח ולים התיכון במערב. בעיניים מזרח-תיכוניות מודרניות, אנחנו ייצוג של תרבות מערבית זרה שיש למגרה מן הארץ.

הרצח באיתמר נותן אות ברור. אדם לא מחליט באופן מושכל לבצע מעשה זוועה כזה ללא סיבה. חשוב מכך, אדם לא יוציא לפועל מחשבה לפעולה כזו ללא תפיסת מציאות התולה אשמה בקורבנותיו. את תפיסת המציאות הזו - כבר אמרנו - נותנת החברה והסביבה. האדם קיבל לגיטימציה מסביבתו לצאת לפעולה בה הוא משכיל ומתכנן לרצוח חפים מפשע שלא פגש בימיו. אל לנו להתבלבל. הרצח הנורא באיתמר הוא רצח נתעב שנעשה באופן מושכל לאחר שקיבל את "ברכת הדרך" של חברה והנהגה שונאת ומסיתה.