השבוע רגש העולם מחיסולו בפקיסטן של רב המרצחים, זה שאחראי להחרבת מגדלי התאומים בארה"ב ולעוד כמה וכמה פעולות רצחניות. אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה שבקעה מחזות רבים כאילו השתחררנו והשתחרר העולם מאיזה עול שהעיק עליו זמן רב מדי. יצאנו לחרות, כאילו. וכמובן, נשיא ארה"ב זכה במעמד (זמני?) של גיבור אמריקני טיפוסי. בסקרים הוא שוב זוכה לציונים מעולים ונראה שהוא די נהנה מכך ומקווה לרכב על הגל הזה עד לבחירות לנשיאות שיתקיימו בעוד כשנה וחצי. אח"כ נתעוררה מחלוקת בין יועציו האם לפרסם ברבים את תמונת הגוויה ואחרי התלבטות מסויימת הוא החליט נגד. הנימוק שנאמר הוא שפרסום כזה יהווה פגיעה בביטחון כי ידרבן את הנוקמים לפגוע באמריקה ובאמריקנים.

והכותב מעיד על עצמו שלא הבין כלל את העניין; לא הבין מה יש לשמוח כל כך בהריגתו של טרוריסט אחד, ולו גם בכיר ביותר, כאשר אלפי טרוריסטים ממשיכים להסתובב חופשי ולתכנן את פעולות הרצח הבאות. וגם, מדוע המתגונן מפני הטרור חושש מפרסום תמונה של טרוריסט הרוג בעוד הטרוריסטים לא חששו לפרסם וידאו של התזת ראש בגרזן. ומדוע צריכים להזהר מאד שלא לפגוע ב"חפים מפשע" בשעת חיסול מחבלים, בעוד המחבלים מחפשים לפגוע בכל מי שהם רק יכולים, כולל תינוקות בעריסה. אולי התהיות האלה של החתום מטה אינן נחלת הכלל, אבל בטוח שהטרוריסטים אינם תוהים כלל וכלל. להם כבר ברור שהאמריקני החושש מפרסום התמונה אינו כזה גיבור גדול. סביר להניח שבכך הוא הוכיח להם את מה שחשבו עליו כל הזמן, שהוא פחדן גדול. ביחס אליהם, כמובן, לא ביחס למדינת ישראל. כאן הוא מתחזה לגיבור גדול והם מצפים ממנו שיעשה עבורם את העבודה, שיכניע כבר את המדינה הסרבנית הזאת.

והמדינה הזאת מתכוננת לחגוג את יום העצמאות שלה בשבוע הקרוב. מעניין אם ועד כמה היא עצמאית באמת. ומהי בכלל עצמאות. ובכן, עצמאות זו מלה נרדפת לחרות, שלא משועבדים לשום דבר ולאף אחד. יופי, אבל בשביל מה זה טוב, מה התועלת מכך שלא משועבדים? הרושם הוא שאצלנו זו התכלית, לא להיות משועבד. ומכיוון שכך, אפשר להשתעבד לכל מיני הרגלים והשקפות עולם ואפילו לעשות מזה אידיאולוגיה, העיקר שאני עצמאי, העיקר שאף אחד לא אומר לי מה לעשות. אז אומנם דומה שנותרו רק מעטים שאינם מבחינים כי אנחנו לא באמת עצמאים, אבל השאלה היא אם מישהו הגדיר, לפחות לעצמו, מה התועלת בעצמאות, בשביל מה זה טוב בכלל? ננסה למצוא תשובה בפרשת השבוע וה' יעזור שגם נצליח.

מהפסוק הראשון בפרשת השבוע שלנו עולה כי מגמתה היא חינוכית במוצהר (ויקרא כ"א): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. (רש"י) אֱמֹר וְאָמַרְתָּ להזהיר גדולים על הקטנים: זה מה שלמדים חז"ל מהניסוח הזה ורש"י רואה בהיסק זה את הפשט. בשבת שעברה למדנו אודות ציווי התורה קְדֹשִׁים תִּהְיוּ ואמרנו שמפרשת קדושים עולה "שתחום הקדושה מלווה אותנו תמיד וזמין עבורנו בכל עת. אומנם צריכים לחשוף אותו ולהתחבר אליו, אבל זו כל העבודה הנדרשת מאתנו. אנחנו לא אמורים להמציא את הקדושה וגם לא להביא אותה ממרחקים, היא כאן, ממתינה שנתחבר אליה על-ידי שנבצע בדייקנות את ההוראות הנתונות לנו בפרשת השבוע". ואכן, באותה פרשה יש הרבה נקודות, הרבה מצוות שבשמירתן מתקרבים אל הקדושה, אבל אין הצעת תירגול. בפרשה שלנו יש תירגול מכוון כדי להגיע לקדושה, ספירת העומר.

(פרק כ"ג) [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. [טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. בספר דברים (פרשת רְאֵה, פרק ט"ז) יש עוד פסוק באותו עניין: [ט] שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. מכאן לומדים חז"ל: מצוה למימני יומי, דכתיב תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם ומצוה למימני שבועי דכתיב שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ. הסדר בפסוקים הוא שבתות, ימים, שבועות. גם שבתות זה שבועות, רק שנכתב בלשון שבת. וממתי מתחילים לספור - מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה. בפשט, מדובר במנחה הבאה מן השעורים והכהן צריך להניף אותה קודם שמקריב. (רש"י): כל תנופה, מוליך ומביא מעלה ומוריד. מוליך ומביא לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים. תנופה זה מאד קרוב לתנועה, ע' ופ' הן אותיות סמוכות כידוע, רק שתנועה זה בקו ישר בעוד תנופה היא לכל הכיוונים.

לספור את הימים

יהודי צריך להיות בתנועה תמיד, (תהלים פ"ד) [ח] יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל, והתנועה היא מתמדת, עד אשר יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן. רק שכאן התורה מבקשת מאתנו שהתנועה תהיה בתנופה, כלומר בתאוצה, לא די במהירות קבועה. ואיך יודעים שזה מה שרמוז כאן - אומר הרב גינזבורג שליט"א, שהניב הזה = ד' פעמים "רוח". אין בתורה עוד עֹמֶר הַתְּנוּפָה, זה המקום היחיד וממנו ואילך צריכים לספור. מכאן שיש בספירת העומר משהו, איזה כח מיוחד להגביר את מהירות התנועה שלנו ואף להביא לכך שהתנועה הזאת תפרוץ לכל ארבע רוחות העולם. תנופה זה גם הנפת דגל, משהו שנראה למרחוק ומזמין את הרואים להצטרף למסר שהוא נושא. ומהו המסר שנושא אתו הדגל של ספירת העומר? לעצור רוחות רעות ולעצור טללים רעים כלשון רש"י. נו טוב, הוא חי לפני כאלף שנה. הוא לא הכיר את החכמולוגים של המאה העשרים ואחת.

צחוק צחוק, אבל רש"י רומז כאן לתוצאה חינוכית מובהקת כדלקמן בע"ה. "ספר החינוך" שכשמו כן הוא, מפנה את תשומת הלב למגמות החינוכיות של כל מצווה, אומר ביחס למצווה זו כך: משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיהו ל"ג) [כ"ה] אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג', י"ב) וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות - צאתם מעבדות, לקבלת התורה. כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר.

במלים פשוטות, מה שאומר לנו בעל ספר החינוך הוא שעצם החרות, או העצמאות, זה רק אמצעי לתכלית שהיא נעלה באין ערוך. והראיה, יציאת מצרים, המהלך הנשגב שלזכרו חגגנו את חג הפסח, הייתה רק אות וסימן לכך שבסופו של דבר יביא אותנו ה' יתברך אל התכלית, שהיא קבלת התורה במעמד הר סיני. כלומר, אין שום תועלת בעצמאות כשהיא לעצמה וזה גם לא משהו שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן. בסופו של דבר, כמו כל הרעיונות האנושיים, סופה של עצמאות כזאת להימוג. ושלא נחשוב שדעתו של בעל החינוך היא דעת יחיד, הנה מה שכותב הרמב"ם בסיום ספרו הגדול, "היד החזקה" (הלכות מלכים ומלחמות, י"ב): [ד] לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח - לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שֶׁיִרְדּוּ בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה. ואת ההלכה הזאת הוא כותב לאחר שקודם כתב כי: [ב] אמרו חכמים, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. כלומר, השאיפה להיפטר משעבוד מלכויות, להגיע לחרות או לעצמאות בלשוננו, היא לתכלית אחת, שנוכל לעסוק בתורה בלי שום הפרעה. בדיוק מה שאומר ספר החינוך בעניין יציאת מצרים וקבלת התורה.

ובהמשך מסביר בעל ספר החינוך שבני ישראל ספרו את הימים, מתי כבר יגיעו לקבלת התורה, וזוהי ספירת העומר שאנחנו סופרים בשבועות אלו. כאמור, הספירה מתחילה מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שמניפים אותו לכל הכיוונים, מוליך ומביא לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים. ומשם ואילך סופרים. לא סופרים את הימים שנותרו עד לקבלת התורה, כי זה עלול לייאש אומר בעל החינוך, אלא סופרים את הימים שחלפו מאז אותה מנחה שהוקרבה בתנופה. כי בינתיים, בין יציאת מצרים לקבלת התורה, עלולים לספוג השפעות מרוחות (אופנתיות) רעות או שיחדרו לראש רעיונות (טללים) רעים, לכך נועדה הנפת העומר, לעצור וכו'. ואין הכוונה שרק כאשר נעשתה ההנפה הפיזית בבית המקדש נעצרו הרוחות הרעות וכו', הכוונה היא שבכחה של ספירת העומר שאנחנו סופרים בימים אלו לעצור רוחות וטללים כאלו.

את הספירה כמצווה, אנחנו סופרים בימים אלו, אבל עצם הספירה אמורה להיות פעולה נמשכת, שכל הזמן נספור. והרמז, אומר הרב גינזבורג, חמשים יום = תמיד. שתמיד צריכים לספור, שכל יום בשנה יהיה משמעותי בהתקדמות שלנו אל עבר הקדושה. וכאשר כך ננהג, נהיה עצמאים באמת ואף גוי לא יעלה בדעתו להציג בפנינו דרישות הנוגדות את הוראות התורה. וכבונוס, גם תהיה משמעות ערכית לעצמאות שלנו.