למזלנו, דוד בן-גוריון, לפני 63 שנים, הבין מה טוב ליהודים, כשקבל את ההחלטה ההיסטורית להכריז על הקמת המדינה. הוא לא התנה זאת בהכרזה ערבית על הכרה בזכותה של ישראל להתקיים, זאת למרות כל הסיכונים והאזהרות מבית ומבחוץ.
והיום, ראש הממשלה
בנימין נתניהו, חושש לתפוס מנהיגות, אינו מקבל את ההכרעה היסטורית הנדרשת, מה טוב ליהודים, ואינו מכריז מהם גבולותיה של מדינת ישראל. בניגוד לראש הממשלה הראשון, נתניהו נאחז בדרישה מהפלשתינים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום היהודי.
נתניהו חייב להחליט, כפוף כמובן למתרחש במזרח התיכון הסוער ולדמוגרפיה בארץ ישראל, מהם הקווים האדומים של ישראל, ועל איזה גבולות ישלחו לוחמינו להגן בכל מחיר. לאחר שיקבל החלטה היסטורית שכזאת, עליו לפנות אל אזרחי ישראל, שידרשו לשלם את מחיר ההחלטה, ולקבל את הכרעתם הדמוקרטית.
במבט לאחור, למרות כל הקיטורים והציניות, יש לנו במה להתגאות. אלה בתוכנו שמתעלמים מכך שהתחלנו ב-1948 עם קומץ של 700,000 תפרנים, להם לא יעזרו שום פטפוטי מוטיבציה. מה שצריך להדאיג את כולנו היא העובדה, שלמרות שהגענו עד הלום, אנחנו מחזרים ללא הרף אחרי אויבינו בתחינה נואשת ודורשים מהם שיואילו להכיר בזכותנו להתקיים.
את הזכות הזאת הוכחנו קבל עם ועולם במהלך 63 שנות עצמאות, ואיננו זקוקים לאישור מאיש. זכותנו להתקיים מותנית אך ורק ברצוננו ובנחישותנו להמשיך ולהתקיים כאן לדורי דורות. הסכנה האמיתית היא מבית, מאלה בתוכנו שבמעשים ובדיבורים זורעים את הספק בזכותנו להתקיים בקרב אויבים וידידים ברחבי העולם. הם זורעים את זרע הפורענות שפריו: הדה-לגיטימציה של ישראל.
לפיכך, ביום ההולדת ה-63, עלינו לעשות ככול יכולתנו כדי שזכותה של ישראל להתקיים תהייה ברורה, ראשית הכול לכל אחד מאיתנו ללא קשר לעמדתו הפוליטית.
