מה באמת חושב ראש ממשלתנו על מדינה פלשתינית?

על דעתו האמיתית של ראש ממשלתנו מר בנימין נתניהו בכל נושא מדינה פלשתינית על שטחי יהודה ושומרון ובכלל, ניתן ללמוד ממסתו רבת העוצמה המנומקת בבהירות, שרבים הכתירו אותה כהישג הספרותי המרשים ביותר, והסיכום הבהיר, הקריא, החזק והמשכנע ביותר של צדקתה של ישראל, הלא הוא ספרו של ראש הממשלה, שלי, שלכם, של כולנו: 'מקום תחת השמש'. ואלה הציטוטים מתוכו המדברים בעד עצמם:

"התביעה להקים מדינה ערבית-פלשתינית נוספת ביהודה ושומרון, שתהיה המדינה הערבית ה- 22 במספר, אינה אלא עוד ניסיון להדוף את ישראל אל הגבולות הפגיעים של שביתת הנשק משנת 1949, ולנשל אותה מן המעט שנותר לה מהבטחת אומות העולם וחבר הלאומים לריבונות על פלשתינה כולה (עמ' 151, פרק רביעי, 'היפוך הסיבה והמסובב').

"המערכה שמנהלים הערבים נגד ישראל יצרה את 'העיקרון הפלשתיני': מיעוט שאינו רוצה להיות מיעוט, אינו חייב להישאר מיעוט...אבל לא הוא (מ.ח: הנשיא וילסון) ולא אחרים מהוגי רעיון ההגדרה העצמית טענו, או העלו על דעתם, שכל מיעוט לאומי יהיה זכאי למדינה נפרדת, נוסף על המולדת שבה מהווים בני אותו עם רוב לאומי....למרבה האירוניה, יביא יישומו של 'העיקרון הפלשתיני' לידי פגיעה בזכויות המיעוטים בעולם כולו.

אם כל מיעוט הוא סכנה-בכוח לשלמותה ולקיומה של המדינה בה הוא חי, יבקש הרוב במדינות אלה דרכים לדכא ולדחוק הצידה קבוצות מיעוט בשטחו, ובסופו של דבר אף לחסל אותן, כפי שקרה בוסניה-הרצגובינה...אם כל מיעוט זכאי לפרוש ולהינתק מן המדינה בה הוא חי, אין פלא שיש באים לכלל מסקנה שמוטב לגרש את המיעוט מתחומי המדינה, ולהיפטר מן הצרה אחת ולתמיד.

'העיקרון הפלשתיני' עלול אפוא להכניס לעולמנו יסודות של פלגנות וחוסר יציבות בשעה שהכול מבקשים דווקא לטפח יסודות של יציבות. זוהי פצצת זמן פוליטית העלולה לפוצץ את הסדר הפנימי בארצות רבות, ולערער את השלום בין מדינות שכנות שהמיעוט של אחת מהן חי בשטחה של השניה. אך הסכנה נובעת לא רק מן 'העיקרון הפלשתיני' עצמו, אלא גם מן השיטות שהנהיג אש"ף בחתירה למימושו: טרור, סחטנות פוליטית ואלימות חסרת מעצורים המתפשטת על פני העולם כולו.

זוהי אפוא הסכנה החדשה הטמונה במדינה פלשתינית שנייה במזרח התיכון. אין מדובר רק באיום הפיסי הברור הנשקף לישראל ממדינה פלשתינית בשטחי יש"ע, ולא רק בסכנה לשלום וליציבות במזרח התיכון עצמו, אלא גם בהשפעה הבלתי-נמנעת שתהיה לייסודה של מדינה כזו על ריבוי התביעות לריבונות מצד מיעוטים לאומיים ברחבי העולם כולו" (עמ' 151-154).

"לא צריך להתאמץ הרבה כדי לראות את ההקבלה בין פרשת צ'כוסלובקיה ובין המאמצים לכרות את יהודה ושומרון מגופה של ישראל. כמו צ'כוסלובקיה, כך גם ישראל היא מדינה דמוקרטית קטנה שהקימה צבא גדול וחזק, המסתייע להגנת המדינה בשטח הררי הדומה לחבל הסודטים - הרי יהודה ושומרון, המהווים מחסום צבאי איתן המגן על בירת ישראל ועל מישור החוף. כמו הגרמנים בשעתם, כך הבינו גם הערבים שכל עוד הרים אלה מצויים ביד ישראל, לא יוכלו להכריעה בנקל. גם הם הבינו שמסע מלחמה נגד ישראל, בשעה שהיא יושבת על הרכסים הללו, אינו בא בחשבון, ואפשר לסלקה מהם רק על-ידי לחץ פוליטי שיפעילו עליה מעצמות המערב" (159-160).

"לאחר שמביאים בחשבון את חשיבותם המכרעת של העומק והגובה האסטרטגיים, את המכשולים הטופוגרפיים והגיאוגרפיים בפני כוח פולש ואת חשיבות השליטה במקורות המים, אין מנוס ממסקנה חד-משמעית: שטחי יהודה ושומרון חיוניים לעתידה של המדינה. למסקנה נחרצת זו יגיע כל אדם המשקיף ביום בהיר מפסגת הר בעל חצור שבשומרון והרואה את כל הארץ מקצה אל קצה, מבקעת הירדן עד הים התיכון: ארץ ישראל המערבית, כלומר השטח שנמצא עתה בשליטת ישראל, היא יחידה טריטוריאלית אחת, ובה רכס הרים אחד, השולט על מישור חוף אחד. מי שמציע לחלק את פיסת הארץ הזאת לשתי מדינות חסרות יציבות וביטחון, ולנסות ולהגן על מה שאינו בר-הגנה, מזמין אסון" (עמ' 284, פרק שביעי, 'קיר המגן', שזה התואר שנתן ראש ממשלתנו להרי יהודה ושומרון והגולן).

"האסטרטגיה הצבאית של הערבים היא פשוטה וברורה, כאמור: לדחוק את ישראל לקווי שביתת הנשק שקדמו למלחמת ששת הימים, ולהעמידה שוב במצב של פגיעות בלתי נסבלת. האסטרטגיה המדינית של הערבים גם היא פשוטה לגמרי: להשפיע על מדינות המערב השכחניות שתלחצנה על ישראל לבצע נסיגה זו. מאז עליית ממשלת השמאל ב-1992 התגמד צורך זה נוכח נכונותה של ישראל לסגת בלי שיפעילו עליה לחץ כלשהו, אבל ראוי לזכור את הדברים שאמר נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, זמן קצר אחר מלחמת ששת הימים: 'לא אנחנו נאמר למדינות אחרות כיצד עליהן להתוות ביניהן את הגבולות שיבטיחו לכל אחת מהן ביטחון מרבי'. עם זה, ציין ג'ונסון: 'ברור הדבר, ששיבה למצב ששרר ב-4 ביוני 1967 לא תביא שלום'.

יהיו אשר יהיו חילוקי הדעות בישראל בין תומכי העבודה ותומכי הליכוד, בין הממשלה והאופוזיציה - רוב הציבור הישראלי מאמין שישראל אינה יכולה לשוב לגבולות יוני 1967 בלי לסכן את קיומה, ושאסור לה לשמוט מידיה את השליטה האסטרטגית בגולן ובשטחי יהודה ושומרון. עמדה זו ניסח היטב איש מפלגת העבודה משה דיין באוגוסט 1967, בטקס קבורתם של מגיני הרובע היהודי של ירושלים במלחמת העצמאות: 'אחינו, נושאים אנו עימנו את הלקח שלכם... אנו יודעים שכדי לתת חיים לירושלים עלינו להציב את חיילי צה"ל ושריוניו בהרי שכם ועל גשרי הירדן'. יהיו אשר יהיו השקפותיהם של הישראלים באשר לצורת הדו קיום בין הערבים והיהודים ביהודה ושומרון, מעטים בלבד מפקפקים בנחיצות השליטה הצבאית הנמשכת של ישראל במרחב חיוני זה ובמרומי הגולן.

בעיני תושביהן של מדינות שהשלום הוא בהן תופעה של שגרה, נראים מן הסתם גבולות, שטחים ועומק אסטרטגי כדברים שוליים. אבל במזרח התיכון יש לדברים אלה חשיבות מכרעת. אם מביאים בחשבון את תפקידם האסטרטגי של חבלי יהודה ושומרון ושל רמת הגולן, המסקנה המתבקשת היא שהסיסמה "שטחים תמורת שלום" מופרכת מעיקרה: שליטתה של ישראל בשטחים אלה אינה "מכשול לשלום" אלא מכשול למלחמה. כדי להשיג שלום בר קיימא חייבת ישראל לשמור על הרתעה אמינה במשך תקופה ארוכה, כלומר, עד שתחול תמורה של ממש בגישתם של הערבים כלפיה. דווקא נוכחותה של ישראל בשטחים אלה היא שהרתיעה את הערבים מפני מלחמה כוללת, והיא שהגבירה את הסיכוי להשיג שלום אמת בבוא היום" (עמ' 289-290).

"האפשרות להקים מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון מנוגדת אפוא ניגוד מוחלט לחתירה לשלום אמת. היא מבטיחה אי יציבות וסכסוך מתמיד, ובסופו של דבר - מלחמה בלתי נמנעת. היא גם מתעלמת מן העובדה שמדינה פלשתינית כבר קיימת. ארץ ישראל המנדטורית גדולה די הצורך להכיל גם מדינה יהודית קטנה, ישראל, וגם מדינה גדולה יותר לערביי פלשתינה, זו הנקראת ירדן. לסכסוך בין שני העמים יש פתרון בדמות שתי מדינות: מדינה יהודית לעם היהודי היושב מערבית לירדן, ומדינה ערבית לעם הערבי היושב ברובו מזרחה לירדן" (עמ' 340, פרק תשיעי, 'שלום בר קיימא').

אני מצרף לכאן את דברי ראש ממשלתנו מספרו 'הטרור - כיצד יוכל המערב לנצח' שגם הוא הוכתר בתארים 'מעולה', 'המנומק בעוצמה', 'עז ביטוי', 'תקיף', 'מנוסה ונבון' בעולם כולו:

"מה הם הפצעים המוסריים, שכבר הצליח הטרור לגרום בגוף החברה? כפי שראינו, לא מספר הקורבנות והיקפו של הנזק החומרי הם הקובעים. השפעתו העיקרית של הטרור היא בערעור האמון ברשויות, במה שהוא מעורר את הבריות להטיל ספק ביכולתן להבטיח עולם כפוף לשלטון החוק, וכן בדרך שבה הוא מכשיר אותנו להסתגל לזוועות ולמעשי נבלה....

הסיבה העיקרית לטרור טמונה לא בטרוניות שהוא מעלה, אלא בנטייה שורשית לאלימות חסרת רסן. לפעמים נובעת נטייה זו מתפיסת עולם, שלפיה יש מטרות אידיאולוגיות ודתיות, שמצדיקות - ובעצם, מחייבות - התעלמות מכל עכבה מוסרית. בקשר לזה יש לציין, שהאמרה: 'הסיבה העיקרית לטרור היא הטרוריסטים' אינה מעין כפל לשון בלבד...המדיניות הנבונה היחידה היא - סירוב להיכנע ונכונות להפעיל כוח....חובתה הראשונה של כל ממשלה היא להגן על אזרחיה...

הטרור מאיים על מסד הקיום החוקי והאנושי בכל מקום. רק מנהיגות נחושה תאפשר למערב להתגבר על שלושת המכשולים העומדים על דרכו - תאוות הבצע, הפחדנות והמבוכה המוסרית...קיימת גם בעיה נוספת שאף אותה יש לפתור כשנאבקים עם הטרור: החברות המערביות תלויות במידה מרובה בכלי התקשורת... הם יכולים - ואף צריכים - להימנע משידורם של ראיונות עם טרוריסטים. הם יכולים וצריכים לחשוף את טענות השווא שלהם.

הם יכולים וצריכים להוקיע את מעשיהם כמעשי תועבה. יש לציבור זכות לדרוש מן העיתונאים אותן אמות מידה מוסריות ומקצועיות, לא פחות ולא יותר, מאותן שהם מגלים בסקרם את הפשע המאורגן ומנהיגיו.. עיתונות אחראית יכולה לכוון את נשקו הגדול ביותר של הטרור נגד הטרוריסטים עצמם..ישראל הפכה במרוצת הזמן לסמל של עמידה איתנה בפני הטרור.

כשהיא נסוגה מעיקרון זה, היא מערערת לא רק את העמדה העקרונית שלה, אלא אף את עמדתו של המערב כולו. אין לתמוה, אפוא, שבעלי ברית ויריבים כאחד, ובעצם העולם כולו, מחכים כיום לראות את מידת הנחישות שתגלינה ארצות הברית וישראל בהתנהגותן בעניין זה...המערב יכול לנצח במלחמה נגד הטרור, ובמהירות יחסית. הוא יכול לחשוף את דו פרצופיותו, ולהעניש את מחולליו ואת פטרוניו. אבל תחילה עליו לגבור על חולשתו הפנימית. הדבר דורש אומץ לב מכמה בחינות.

ראשית, צריכים מנהיגי המדינות המערביות לגלות אומץ פוליטי בהצגת האמת בפני הציבור, ותהא האמת בלתי נעימה ככל שתהיה. עליהם להיות מוכנים לקבל החלטות קשות ולנקוט צעדים, שיהיו כרוכים אולי בסיכונים ושעלולים אפילו להסתיים בכישלון ולהמיט עליהם ביקורת נוקבת.

שנית, החיילים, שיידרשו להילחם בטרוריסטים, יוצרכו לגלות תעוזה צבאית. יש גם סוג שלישי של אומץ לב: הגבורה האזרחית, שחייב לגלות העם כולו. מנהיגים אמיצים ומפקדים נועזים אינם צומחים מתוך עם פחדן. בדמוקרטיה המאוימת על-ידי הטרור צריכים כל האזרחים לראות את עצמם, במובן מסוים, כחיילים במערכה משותפת.

אסור להם ללחוץ על ממשלתם, שתיכנע לתביעותיהם של הטרוריסטים. דבר זה נכון במיוחד ביחס למשפחות של בני ערובה. לחץ מצידן על הממשלה, בייחוד לחץ פומבי, יש לראותו כמעילה באחריות אזרחית. אם באמת ובתמים רוצים אנו לנצח במלחמה נגד הטרור, עלינו להיות מוכנים להקרבה, אף אם יאבדו אהובי נפש, דבר הכרוך בכאב שאין לו שיעור.

הטרור הוא תופעה, שמנסה בעיקרו של דבר, לעורר תגובה אחת: פחד. טבעי, אפוא, הדבר, שהמידה הנחוצה ביותר להבסת הטרור היא ניגודו של הפחד: אומץ. אומץ לב, כבר אמרו הרומאים, אינו המידה הנעלה היחידה, אבל בלעדיו אין משמעות לכל הסגולות האחרות.

אתגר הטרור מחייב תשובה. הברירה היא בין חברה חופשית המבוססת על חוק ואנושיות ובין ברבריות בשירות העריצות והכוח הגס, הפושה כנגע. מבוכה וחולשה אפשרו את עלייתו של הטרור. בהירות ואומץ לב יבטיחו את מפלתו" (עמ' 252 - 223).

אביו של ראש ממשלתנו, הלא הוא פרופסור בנציון נתניהו, מנתח ומבסס את מדיניות ההתנגדות הנחרצת, וקורא לחיסולו של איום הטרור במאמרו בספר הנ"ל, בסיומו הוא מפנה לאזהרות המופיעות ברומן הספרותי הידוע של דוסטוייבסקי: "שדים". וכן בספרו המפורסם של מאכס נורדאו "התנוונות". ומסכם פרופסור נתניהו: "חשים אנו בכוחנו להתאושש וביכולתנו לנחול ניצחון. מי ייתן ונזכה בעוד מועד לאותה חכמה, שהיא דרושה לנו כל כך לריפוי עצמנו, בטרם תרד עלינו החשיכה הגדולה" (שם, עמ' 58).

באלו המילים כתב מר בנימין נתניהו, על אחיו, סגן אלוף יונתן נתניהו ז"ל: "נכון הוא, שכמו אחרים בעמו, הקדיש יוני את חייו להגנת מולדתו. אבל כשנלחם בטרור, שהיה מכוון נגד עמנו, ראה את עצמו כשותף למאבק רחב הרבה יותר - זה שבין התרבות והבארבריות. סבור היה, שאם כוחות הרשע התוקפים את כוחות התרבות יוסיפו להתפשט ללא מעצור, יהיו לכך תוצאות הרות אסון לעולמנו" (שם, עמ' 19).

יהי רצון שדברי האב, ודברי האח שבמותו מות גיבורים נעשה סמל לפעולה נועזת ומוצלחת נגד הטרור הבינלאומי, יהיו חקוקים בלב ראש ממשלתנו מר בנימין נתניהו בבואו לנצח במלחמה נגד המתקפה להקמת מדינת הטרור הפלשתינית שלא תוקם, ולא תקום ולא תהיה, וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם.