בנימין נתניהו, מגדולי המתנגדים למדינה פלשתינית, הפנה בנאום בר-אילן את חרטומה של ישראל החוצה מיהודה ושומרון כשלראשונה תמך בהקמתה. בנאום בקונגרס הוא ביסס מצד אחד את תמיכתו במדינה כזו ובכך העמיק את הנזק, אך מצד שני הוא הרחיק את היתכנותה וחיסל את המו"מ ע"י פירוט תנאיו להקמתה.
הכישלון הגדול של נתניהו היה בבר-אילן כשבחר בטקטיקה מסוכנת במקום בהיצמדות לעקרונות. אך את הטקטיקה הזו הוא הפך לאמנות בנאום הנוכחי, שמנקודת מבט פרגמטית הוא אינו פחות מגאוני. נתניהו בלם לפי שעה את המדינה הפלשתינית בשלושה מישורים: הוא דחף את אבו מאזן הרחק מתחום המו"מ, בנה התנגדות פנימית בבתי הנבחרים בארה"ב, שעליה אובמה אינו יכול להתגבר עד לקדנציה הבאה (חלילה), וחיסל את יכולתו של אובמה לתמוך בערבים ביוזמת ספטמבר באו"מ, ובכך ניטרל אותה.
הוא השיג זאת ע"י בניית שמונה מחסומים שכל אחד מהם הינו 'אצבע לעין' של "הפרטנרים":
- לא לקווי 67, יישארו בידנו אתרים ביטחוניים ולאומיים משמעותיים - חזרה ישראלית מהבטחות אולמרט וברק. אין סיכוי שהערבים ישלימו עם לקיחה של סחורה שבעיניהם כבר הייתה בידם. זו גם דחייה על הסף של דרישת אובמה.
- ירושלים המאוחדת לא תחולק לעולם - המכשול הגדול ביותר. ירושלים היא לוז הדרישות הערביות. הואיל ואהוד את אהוד כבר הסכימו לחלוקתה, כולל את העיר העתיקה, חזרה כעת מהויתורים הללו קוברת את המו"מ.
- "ישובים מחוץ לריבונות ישראל" - חילול הקודש עבור כל אדם לאומי, אך עבור השמאל, הערבים ואובמה המשמעות היא גרועה בהרבה - סוף לעקירת ישובים. אבו מאזן לא יכול להסתפק בפחות מתקדימי סיני וגוש קטיף.
- "אנחנו נהיה הראשונים לתמוך בפלשתין" - זוועה לאוזן, אך מדובר בסוכרייה מורעלת לרש"פ לאור התנאים שהציב.
- קריאה לרש"פ לפרק את הברית עם החמאס ולעשות שלום עם 'היהודים' - ניסוח המטריף את עבאס ודוחף אותו ביתר שאת אל החמאס ואל ההתרחקות ממו"מ, כי כעת אם יעשה זאת יצטייר כמי ש'עובד אצל נתניהו'.
- הדגשת "מדינה יהודית" - קוד בלתי ניתן לעיכול מצד הערבים.
- לא תהיה חזרת פליטים לשטחי מדינת ישראל - הערבים לא שימרו את בני עמם כ"פליטים מקצועיים" במשך 63 שנה כדי להסכים לאי חזרתם בדיוק לכל מקומות שעזבו. אבו מאזן אינו מסוגל להסכים לתנאי כזה גם אם ירצה כי הוא מייצג במקרה הטוב רק את ערביי יו"ש. הוא אינו מייצג את עזה, לא את ערביי ישראל ולא את "הפזורה הפלשתינית".
התוכן, הסגנון, המילים שבחר והביצוע המושלם של נתניהו איחדו את הרפובליקאים והדמוקרטים סביב ישראל ונגד אובמה. מי שלא צפה בראש הממשלה בבית הלבן ובקונגרס, לא ראה מופע הסברה מרהיב מימיו. היה זה נתניהו במיטבו ובגדולתו, כפי שרק הוא מסוגל להפיק. עם זאת, הופעתו המבריקה של נתניהו מספיקה לדחייה של הצרות, אך מעמיקה את הנזק לעתיד, כי קו ההסברה שנקט אבוד מראש ואינו קביל בעולם, פרט למגרש הביתי האמריקני.
שורש הבעיה היא הכרתנו בקיומו של "עם פלשתיני" ובזכותו למולדת בארצנו, וההסתפקות בדרישה לביטחון. עמדה זו הופכת אותנו לאומה בעלת מוסר של שודדים, הגוזלת בכוח הזרוע את ארצו של עם אחר ומונעת ממנו ביטוי מדיני. המסקנה בעולם היא שמי שמעולל דבר כזה לאומה הפלשתינית האומללה, הדבר האחרון שמגיע לו זה... ביטחון.
העולם עשוי לעכל רק עמדה ישראלית שתשתמש בצדק שלנו כנימוק, כי לאחר שאישרנו את טענת הבעלות הערבית על הארץ, מתקבלת טענת ה"ביטחון" כתירוץ. כאשר מול טענת הצדק הערבית תוצב טענת צדק שלנו, יהפוך הסכסוך לעוד סכסוך שגרתי ומשעמם של שני עמים המתקוטטים על אותה כברת ארץ, ואנחנו נזכה ביתרון הטענה הפשטנית האומרת "זה שלי" - כי פשוט אין אפשרות להתווכח איתה.
טענת הבעלות חייבת להיות הטענה הישראלית העיקרית ולא כחיזוק בלתי משכנע ל"ויתורים כואבים". אין תקדים בעולם לעם המוכן לוותר על מולדתו, ועם שעושה זאת מרצונו נקלע לסוג של משפט שלמה הקובע שהאם הגוזרת היא האם המזויפת. בכך, עצם הנכונות לויתור הופך למפלה הסברתית. זוהי גם הסיבה לכך שאנחנו מאבדים לגיטימציה ככל שאנו מוותרים - כי לאחר הויתור על הצדק, העולם אינו סובלני למשיכת זמן ולתירוצים. הכלל הזה יפעל גם אם נגיע, חלילה, לקווי 67. הדרישה לסילוקנו רק תתגבר, כי נוכח בעיות ה"ביטחון" שייווצרו אז, הרבה יותר קל יהיה לתת לנו ביטחון באירופה ואמריקה.
לכן, מעבר לטענות הערכיות, לתנ"ך ולהיסטוריה, נטישת טענת הבעלות היא טעות טקטית קשה. הערבים הסיקו מסקנות מזמן - הזיוף שלהם פועל היטב גם כי הוא מבוסס על טקטיקה נכונה שהפכה את היוצרות: במקום גלית ערבי המשתרע מהאוקיאנוס האטלנטי עד לאפגניסטן, המנסה למחוק את ישראל הזעירה, יצרה ההמצאה הערבית דוד פלשתיני שהפכה את ישראל לגלית. כל ביסוס לקיום השקרי הפלשתיני משמר את הפרופורציות ההפוכות שיצרה התעמולה הערבית. לכן ההישג האדיר של נתניהו הינו בעייתי כי הנחות היסוד שלו מסוכנות. "חכם אינו נכנס למקומות שפיכח מצליח לצאת מהם". נתניהו יצא פיכח.
נוכח החששות מ'ספטמבר', זו ההזדמנות להזכיר ספטמבר אחר, זה של 1982. שלושה חודשים קודם הותירה ישראל את האימפריה הסובייטית ערום ועריה לאחר שבמלחמת 'שלום הגליל' חיסלה ללא אבדות את מערכת הנ"מ שהוצבה בבקעת הלבנון. ישראל עמדה אז מול מעורבות סובייטית חסרת תקדים בהיקפה בסוריה ומצבנו היה אז חמור יותר מכל היבט. ב-1.9.82 פרסם נשיא ארה"ב, ריגן, את "תוכנית ריגן" שכרכה את היציאה מלבנון עם חזרה לקווי 67.
ראש הממשלה, מנחם בגין, בתקופת שיא של התלות, דחה את התוכנית על הסף ולמען הסר ספק הקים כמה ישובים חדשים ביש"ע. ריגן עיכב אספקת מטוסים לכמה חודשים, ניגב את הרוק וקבר את תוכניתו. לא יזיק למנהיגנו לשנן את תשובת המחץ של בגין: "בשבילך, אדוני הנשיא, זה עניין מדיני. אולי יש לך מגמות נוספות בעולם הערבי. זו מדיניות. אני מכבד אותה. זה דבר רציני. בשבילי, אדוני הנשיא, בשבילנו, אדוני הנשיא, חיינו הם, מולדתנו היא, ארצנו, ארץ אבותינו וארץ בנינו. זה ההבדל. שום פיק ברכיים אין לנו. אנחנו ידידי אמריקה ונוסיף להיות ידידי אמריקה. אם מישהו ירצה להוציא מידינו את יהודה ושומרון, נאמר לו: יהודה ושומרון לעם היהודי לדורי דורות. כן, למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט"(8.9.82).
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
