משהו רע עובר על בחורינו המצוייינים. השיחרור מן השירות פשוט עושה להם את זה. חרצובות לשונם נפתחות – ודברי ההבל פשוט נשפכים מפיהם כמו מביב ביוב סתום.
גבי אשכנזי, למשל, מספר לנו על שנכשל בהעמדת אופצייה צבאית בפני הדרג המדיני לשיחרורו של גלעד שליט, ו
מאיר דגן מסביר לנו מדוע אסור אפילו לשקול את האופצייה הצבאית בעניינה של אירן, או למה אסור לנו להחמיר עם משפחת עופר, תוך רמיזה גסה שרשויות שונות בישראל העלימו עין ממעשיה, או אפילו גרוע מזה, אז היכן החוכמה שבאמירות מסוג זה? מה, אנחנו בצופים, או בעיצומה של מלחמת הישרדות איומה?
אז אני רוצה עכשיו לדעת, כלום אלה היו הקודקודים שבידיהם הפקדנו, או הפקרנו, את ביטחוננו? מדוע צריך לספר לאירנים שאין לנו אופצייה צבאית או שאנחנו כלל לא שוקלים אופצייה מן הסוג הזה? כלום לא היה זה נבון יותר להשאיר גם את העניין הזה בעמימות מסויימת, גם אם זה נכון שאין לנו אופצייה צבאית של ממש? ומה רע בכך שאירגון הטרור החמאסי יחשוב שיש לנו גם אופציות אחרות, לבד משיחרור מאות רוצחים, כדי לראות את השבוי שלנו חוזר הבייתה בשלום? כלום באמת עד כדי כך קשה הייתה השתיקה לשני האנשים הללו? ומה זה באמת אומר עליהם?
זה פשוט מפחיד. אינני יודע מי הבא בתור להשתחרר מהשירות הצבאי / הביטחוני, אבל אני כבר רואה בעיני רוחי איזה אלוף או גנרל מדושן מעודף חשיבות עצמית מספר לנו שבעצם הכור בדימונה כבה כבר לפני שנים או מקשקש איזו שטות אחרת, למשל, על שדות המוקשים שכבר אינם פעילים בצפון רמת הגולן, רק כדי שציפי לבני, או איזה מנהיג תאב-שלטון אחר, יגייס אותו לשורותיו במקום ריאלי.
מה שאנחנו, האזרחים, בכל זאת כבר מבינים הוא שמה שסיפרו לנו במשך שנים רבות, שרק הטובים והמוצלחים באמת מגיעים לרמות הפיקוד הבכירות, בזירות השונות, הוא לא לגמרי נכון. זה לא נכון באף מערכת, וזה בוודאי לא נכון במערכת הצבאית/ביטחונית שבה הפז"ם משחק תפקיד מרכזי בהתקדמות כלפי ראש הפירמידה. הצרה היא רק זאת, שמתברר לנו עד כמה לא חכמים הם יוצאי מערכות הביטחון השונות רק כאשר הם פושטים את מדיהם. לפתע, ללא המדים, או הילת המיסתורין, הם נראים כאחד האדם; עילגים, לפעמים, רדודים, לא אחת, ובעיקר, מאוד נמוכים.
קחו, למשל, את
יואב גלנט. פתאום מסתבר שהוא נהג במשך שנים ביד רמה בקרקעות לא-לו; יכול להיות שהוא היה יכול להיות רמטכ"ל לא רע - אבל זה בוודאי כבר לא צריך להספיק בימינו אלה. אני רק יכול להניח שמשה דיין היה צריך להחזיר את שרביט המפקד העליון הרבה שנים לפני שהוא עשה זאת בפועל אם היינו כבר אז רגישים, כבימינו אלה, לטוהר המידות. גניבה של עתיקות או ניאופים במיטות רחוקות מבית המשפחה בוודאי העידו על מידות קלוקלות. מלחמת יום הכיפורים, אולי, הייתה מסתיימת אחרת, או בכלל לא מתרחשת אם בראש הצבא של אז היו עומדים מפקדים מן הסוג שמקרין יותר יושרה ופחות נהנתנות בוטה.
אז מה אנחנו צריכים לעשות עתה? להרים ידיים אל נוכח מחדלים הנגרמים מן הבינוניות שמשדרים אלינו אלה שמכהנים עתה – ובעיקר אלה שזה עתה סיימו את כהונתם? האם צריך רק לייחל לכך ששום דבר רציני לא יעמיד בעתיד את ראשי המערכות שלנו במבחן אמיתי?. מה שברור לחלוטין הוא שבעתיד זה לא יהיה מספיק רק לבוא ולומר בחביבות באיזה כנס מתקתק אני אחראי.
