בהעלותך אורות של תקווה

תְּלֻנָּה וְתֹאֲנָה

תְּלֻנָּה וְתֹאֲנָה שָׁם הָעַם בַּמִּדְבַּר אִמֵּץ
אֶת הַקֹּשִׁי, בִּתְנָאֵי הַמִּדְבַּר תָּלָה וְתֵרֶץ
וּבהֵפִיצוֹ אוֹיְבָיו מִפָּנָיו הֵחֵל מִתְאוֹנֵן
בָּכָה וַעֲפָרָהּ שֶׁל מִצְרַיִם הֵחֵל לְחוֹנֵן

בָּחַל בַּמָּן וְזָכַר אֶת הָאֲבַטִּיחִים שָׁם
וְלֹא זָכַר אֶת הָחֹפֶשׁ שֶׁבַעֲבוּרוֹ לָחַם
וּכְשֶׁשָׁמַן וְשָׂבַע, הֵחֵל יְשׁוּרֻן בוֹעֵט
וָּמה שֶׁבָּנָה מֹשֶׁה בּעָמַל הָעַם מוֹטֵט

אָז בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֶּרוֹת בַּמְּנוֹרָה
זָכוֹר וְשָׁמוֹר וְלֵךְ לְךָ תָּמִיד לְאוֹרָהּ
גַּם אִם תִּתָּקֵל פֹּה וְשָׁם בְּמַהֲמוּרָה
אַל תֵּחַת כִּי יֵשׁ אוֹר בִּקְצֶה הַמִּנְהָרָה

האש אכלה בקצה המחנה

כי מבעירי האש סמכו כי האש נִתֶּנֶת לִשְׁלִיטָה. ברור שטעו והאש אכלה בהם תחילה. אכלה בקצה המחנה, אכלה בַּמֻּקְצִים, בּמֻּבְדָּלִים הַשְּׁפָלִים שֶׁלִבּוּ את האש. כי המלבה אש אל יצפה שלא תאכל אותו, יהא "חַנִּין" או מעמיד פְּנֵי רָחִים לְ"אָחִים" גם הוא יישרף עם יתר המסיתים והמדיחים שרואים עצמם מֻקְצִים (כלומר בקצה) רחוקים מהאש. כאשר חלק מהעם נותן יד לרשעים מתוך כביכול "חמלה" שדואגים ל"טובים" שבעמלקים, הם אינם מוגנים מפני אותם בני עמלק לכשתהיה לאלה שעת כושר לשרוף גם אותם. הפרשה מתייחסת למסיתים כערב רב שאינם צאצאי בני יעקב, כי צאצאי יעקב לעולם לא יעשו עוולה לאחיהם, אך דבר זה נאמר גם אז בהסתת העם לעשות לו עגל זהב. גם שם ייחסו חז"ל את המעשה לערב רב. על כך מצאנו אצל רבי יהודה הלוי - החבר בדברו אל מלך כוזר, אמר לו בתשובה לשאלתו ששאל: איך זה שבכל זאת יש עושי רע לעמם מבין בני יעקב, ענה לו החבר במשל של עץ מסוג העצים שעליו ירוקים כל ימות השנה, ובכל זאת רואים פה ושם עלים צהובים שנושרים, איך זה? ענה לו החבר: אלה שהצטרפו לבני יעקב הם העלים הצהובים שלא היו צאצאיו. במילים אחרות, הם הערב רב שהסתפחו לעם ישראל בצאתו ממצרים. האש שבערה במחנה הייתה אשו של הקב"ה כאשר העם היו מתאוננים בפני ה'. שם נאמר: ויחר אפו ותבער-בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה [י"א, א']. עד אשר משה התפלל בעבורם והאש כבתה, אך "הָאֲסַפְסֻף" הסיתו את העם שוב וחזרו לסורם ובכו על הדגה חִנָּם שאכלו במצרים ועל הַקִּשֻּׁאִים וְהָאֲבַטִּחִים ועוד מאכלים שאכלו במצרים. הם שיקרו ושכחו את העבדות שם ואת העינויים שעינו אותם המצרים, ואפילו קש לא נתנו להם חינם ולא זכרו את הטוב שיש להם, את הענן ביום והאש בלילה בלכתם שנתיים במדבר, פשוט כפיות-טובה "במלוא כיעורה". זאת גם התנהלות חלקנו כאן, כשאומרים בעת מלחמה: "עד מתי?" וגילוי היעדר יכולת העמידה, ובכך נוטעים בלב אויבי ישראל אמונה כי הם יוכלו לנו כי אנו, חלילה, "על סף שבירה".

המחלוקת בישראל לגיטימית

הדברים בדבר האחדות ולא האחידות חוזרים מדי פעם בתורה בצורות שונות ואנחנו מדברים על כך. כאן הדבר מקבל ביטוי במינוי שבעים הזקנים שהם אבות ההוראה בישראל. ההלכה עצמה התגבשה מחילוקי דעות ויישוב המחלוקת, בפסיקה על-ידי קבלת דעה זו ודחיית דעה אחרת. זה מלמד כי לשאוף לאחדות באמונה הצרופה ובהשתייכות לעם ישראל ולדת משה וישראל מחייב אחדות. בלי הסכמה בלתי מעורערת בכל הנוגע לייחודיות של ישראל ובאמונה הצרופה בכל מה שעושה אותנו לעם, אין ישראל ואין גם כל לגיטימיות לתביעתנו על ארץ ישראל. כל אשר קראנו עד כה, ראשיתו בגיבוש העם לעם נבחר ובעל סגולה לאמץ לו את תורת ישראל. וגם לכתו במדבר כשהמטרה להליכה היא לרשת את ארץ כנען, שתהיה לישראל ארצו לעולמי עולמים. לא כן הדבר לגבי פירוש התורה והבעת דעות והתבטאות חופשית שאיננה מוכתבת מלמעלה ואינה מחייבת אחידות בדעות. ראינו לאורך הדורות מחלוקות של תנאים, אמוראים ובין הפוסקים שבכל הדורות, ואין איש מבעלי המחלוקת טוען כי על פיו יקום וישק דבר וכי דבריו הם השראה משמיים. כך כמובן נוצרה התורה שבעל-פה, שחשיבותה רבה כמו התורה שבכתב. לכן משמעות הפסוק אִסְפָה לי שבעים איש מזקני ישראל [י"ח, ט"ז] והביטוי אִסְפָּה מרמז על "בעלי אֲסֻפּוֹת" הם הסנהדרין, וברור שכשיש שבעים איש בעלי סמכות, יש דעות שונות: זה אוסר וזה מתיר, זה מחמיר וזה מקל, אלא שכולם שואבים ממקור אחד. משה אסף אותם כרועה האוסף את הצאן, כשם שכל שִׂיָּה שונה מרעותה, כך כל זקן שונה מזקן אחר, אבל כולם יחד מהווים יחידה אחת מאוחדת לעד, אך לא בעלת אחדות דעים, מכאן המחלוקת בישראל היא לגיטימית. כמו המנורה שכולה מקשה אחת מזהב יצוק ואחידה, והנרות הנדלקים שלהבתם עולה בכיוון האורות הימניים לנר האמצעי והאורות השמאליים לנר האמצעי, שהוא מקור האור העיקרי - לענייננו הוא הקב"ה שהוא גם מקור האמונה והאחדות.

הצניעות והענוה של מנהיג

מִרְיָם אחות משה דיברה עם אהרן על משה, על אֹדות האשה הַכֻּשִׁית אשר לקח [י"ב, א']. ברור היה כי שיחה זו איננה אלא רכילות כלשוננו בימינו, ו"לשון הרע כלשון חכמינו אז". אולם בעניין זה יש גרסאות שונות. יש הסבורים כי מרים דיברה טוב, התכוונה לשבח את אשתו של משה כאישה יפת-מראה, והרי נאמר: שחורה אני ונאוה [שיר השירים] - תלמוד לומר, הכתוב מבקש להשמיענו אמור: כי צפורה היא אישה נאה ביופייה, יפת-מראה ונאה במעשיה, או כפי שאמר רש"י: על שם נוֹיָהּ (יָפְיָהּ) נקראת כושית. והרי בגימטרייה כּוּשִׁית (שלא כפי שהיא כתובה בפרשה ב-ו' חסר), היא 736 = גם "יְפַת מַרְאֶה" בגימטרייה 736. אם כך הדבר, מדוע נענשה מרים מיד כשסר הענן מעל האוהל, שנאמר: והנה מרים מצרעת כשלג [י"ב, י']. כי הדבר לא נאמר למשה אלא לאהרן אחיו שלא בפני משה וזה מצביע על כוונתה של מרים כפשוטו של פסוק. ברור כי הדברים הגיעו לאזניו של משה, אלא שמשה לא הגיב על דברי מרים, כי היה עָנָו ולא ראה בכך פגיעה ונאמן על הקב"ה כאמור בפסוק אחר: משה בכל ביתי נאמן הוא [י"ב, ז'], ובפסוק שקדם לאמירה זו נאמר על משה: והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה [י"ב, ג']. זה הוא המנהיג האידיאלי שהעם צריך שיהיה לו, צנוע וענו, ולא רברבן ומתנשא, כי הצניעות והענווה מובילות את המנהיג לחוש כמו תחושות בני עמו והחלטותיו יהיו ענייניות לטובת עמו, כי זה זה גם לטובתו כאחד העם. ושוב בעניין זה יש שאלה נוספת - אם אומנם יש בדברי מרים משום לשון הרע, הלא נאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה [י"ב, א']. מדוע נענשה מרים, ואהרן, שהיה שותף לשיחה, לא נענש? אפילו היה פסיבי בשמעו את הדברים בלבד, כי היה עליו להעיר למרים ואף להוכיח אותה כי מדברת היא לשון הרע. אלא שחכמינו סבורים כי לא במקרה נאמר: ותדבר מרים ושם אהרון שבא בעקבות כך רק נזכר באקראי, כי אם נאמר, הכוונה ששניהם דיברו לשון הרע במשה, היה הכתוב צריך לומר: וידברו מרים ואהרן וכולי... לכן אהרן לא נענש. לעומת זאת, ראינו כי משה גילה מנהיגות, עבר לסדר היום תוך ויתור על כבודו והכין את העם לתזוזה למסעו, זאת לאחר שהתעכב המחנה בגלל מרים שבוע ימים עד שהבריאה מצרעתה. לא די בכך אלא שמשה התפלל בעבור מרים: ויצעק אל ה' לאמור: אל נא רפא נא לה.

העם זקוק לאור

המנורה משמשת סמל אצל עם ישראל מאז המשכן כשנתיים לאחר יציאת מצרים, וזה שימש גם בימי המקדש. בימינו המנורה נבחרה ביחד עם חידוש קוממיותנו כסמל המדינה. המנורה איננה באה במקום מגן דוד אלא בנוסף לו. כי מגן דוד נחשב לסימן היכר של עם ישראל, למרות שבמקור היה זה סמל של עמים אחרים. במאה הרביעית לפני הספירה, מגן דוד נודע בשם "חותם שלמה", ובשפה הערבית ח'אתם סולימאן. הדבר קיבל אישור בחפירות רמת-רחל והעופל בירושלים. לכן המנורה היא הסמל העברי היחיד שיש לו משמעות לעמנו. המנורה היא נתינת האור כסמל לעתיד טוב של העם. המנורה מסמלת גם את אחדות העם. זה נובע מתיאור המנורה כעשויה מקשה אחת. ניתן לטעות מלשון הכתוב, כאילו הנרות המועלים על-ידי אהרן הם מחוץ למנורה ועומדים מולה, כי נאמר: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, היה צריך לומר בהעלות הנרות במנורה, אולם כשסופר כי אהרן העלה את הנרות אל מול פני המנורה, נאמר עוד כי הוא: העלה נרותיה (של המנורה) - מכאן שהנרות היו חלק בלתי נפרד מהמנורה, דהיינו כל שבעת קני המנורה, הנר האמצעי מושך אליו את האור מיתר הנרות. רש"י מסביר כי להבת הנר האמצעי עולה לכיוון מעלה ואילו שלושת הנרות מימין פתילותיהם מופנים לשמאל ושלושת הנרות משמאל פתילותיהם מופנים לימין, אל הקנה האמצעי, לא מפני שהקב"ה זקוק חלילה לאור המנורה, נהפוך הוא - העם זקוק לאור של הקב"ה שהוא במרכז העולם וכל העמים פונים ליהנות מזיו אורו, אלא בא לומר כי כולנו פונים לה'.

הֲאִם אָכֵן אָנוּ אוֹר לַגּוֹיִים אַז לָמָּה אָנוּ כֹּל כַּךְ דְּחוּיִיםּ
הֲלֹא הֶעֱלֵנוּ אוֹר בַּמְּנוֹרָה וְנָדַדְנוּ בַּמִּדְבַּר שָנִים לְאוֹרָהּ
אֶלָּא שֶׁלֹא חָדַלְנוּ לְהַרְגִּיז וְלַעֲשׂוֹת דַוְקָא כְּדֵי לְהַכְעִיס
בָּעַטְנוּ בַּטּוֹב בַּמַּן וּבַשְׂלָו כִּי רָצִינוּ אֶת הֶעָתִיד עַכְשָׁו

אוֹיְבֵינוּ מִמֶּנּוּ הֶם נִזּוֹנִים לָכֵן עַל גְּדֶרוֹת אַרְצֶנוּ חוֹנִים
מִתּוֹכֶנוּ גִּבְשׁוּ לָהֶם חֲשִׁיבָה לְעָקְרֶנוּ מִפֹּה בִּזְכוּת הַשִּׁיבָה
שׁוּב חַזְרוּ לַשַּׁוְא לְהִתְמַכֵּר וְלֹא לְהָבִין שֶׁעַם זֶה לֹא יֵעָקֵר
וְאֵד הַנַּכְּבָה וְהַנַּכּסָה חוֹזֵר כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יֵשַׁקֵּר