לפני כחצי שנה החל בחלק ממדינות המזרח התיכון תהליך חדש ורב-עוצמה: הצעירים, הרחוב, הציבור הרחב התעוררו מהתרדמת שבה, כך נראה, היה נתון מזה עשרות שנים, שאיפשרה לשלטונות המושחתים והעריצים לעולל לציבור הפסיבי והמדוכא כל מה שעלה על רוחם הרעה. הרחוב זועק: לא עוד! לא עוד דחיקה לשולים, רודנות ושחיתות, לא עוד היעדר זכויות אדם, שלילת חירויות פוליטיות ומרתפי עינויים, לא עוד הזנחה, עוני ואבטלה.
עד עתה הצליח הרחוב לסלק ממשרותיהם שני נשיאים - זין אלעאבדין בן עלי בתוניסיה ו
חוסני מובארק במצרים - שעד לפני חצי שנה היו נטועים בתודעת העולם כספינקס כבד או פירמידה ענקית בקרקע המדבר. שלושה שליטים אחרים - מועמר קדאפי בלוב, עלי עבדאללה צאלח בתימן ובשאר אלאסד בסוריה - מתנודדים בעוצמה רבה מול גלי הפגנות שהחלו בדרכי שלום והתדרדרו לשימוש בנשק משני צידי המתרס.
את דברינו היום נקדיש לניתוח התופעה, סיבותיה, גורמיה והכיוונים שאליהם היא מושכת.
הגיעו מים (של הנילוס) עד נפש
גבולותיהן של כל מדינות המזה"ת התיכון סומנו על-ידי הקולוניאליזם האירופי: הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, וכלולות בהן קבוצות שונות, שעקב שיוכן האתני, הדתי, העדתי והשבטי השונה, הן עוינות זו לזו. החברה במדינות אלה שסועה ונגועה בסכסוכים נצחיים שעם הזמן רק הולכים ומסתבכים. בכל אחת מהמדינות הללו קבוצה אחת שולטת על כל האחרות בכוח הזרוע, מונעת בחירות חופשיות, שוללת חירויות אזרחיות וזכויות אדם, מדכאת מיעוטים ומחסלת מתנגדים. ההתנגדות לשלטון מולידה אלימות הדדית בין המשטר ובין מתנגדיו, שחלקם פונה אל האיסלאם הקיצוני כמקור השראה להתארגנות נגד השלטון, תוך תיוגו ככופר. המדינה נתפסת כבלתי לגיטימית בשל היווצרותה על-ידי הקולוניאליזם, והשלטון בה נחשב בלתי לגיטימי בעיני מרבית האוכלוסיה, הן כי הוא מייצג מיעוט הנאחז בשלטון בכוח והן בשל קשריו עם מעצמות המערב המושחתות.
רק קבוצה אחת של מדינות ערביות - מדינות המפרץ, למעט בחריין - היא לגיטימית בעיני אזרחיהן. בכווית, בקטר, ובכל אחת משבע האמירויות ב"איחוד האמירויות" (אבו-ט'בי, דוביי, ראס אלח'ימה, אלשארקה, עג'מאן, פוג'ירה ואם אלקיווין) חי שבט דומיננטי אחד, שאינו נאלץ להשתלט על קבוצות אחרות, כי אלו אינן בנמצא. במצב כזה החברה והמערכת הפוליטית יציבות, ולכן גם הכלכלה פורחת. הסיבה לכך אינה הנפט, אלא המבנה הסוציולוגי היציב, המאפשר את ניצול הנפט. בחריין, למרות הנפט, אינה יציבה, שכן מיעוט סוני שהביאו הבריטים שולט ברוב שיעי שמקורו פרסי. בעירק הנפט אינו מהווה מקור לעושר בגלל הכאוס החברתי הנובע מריבוי השבטים, הדתות, העדות והקבוצות האתניות, אשר הסכסוכים הקבועים ביניהם מונעים את ייצובה של המערכת הפוליטית ואת התפתחותה של הכלכלה בכלל ושל תעשיית הנפט בפרט.
החברות בסוריה, בלוב, בתימן, בירדן, בסעודיה ובאלג'יריה נגועות בשבטיות המאפילה על כל שיקול אזרחי, ועל כל אחת מהן השתלטה קבוצה קטנה ובלתי לגיטימית.
במצרים ובתוניסיה המצב שונה, היות שמדינות אלו עברו בעשרות השנים האחרונות תהליך של הגירה מהמדבר (בתוניסיה) ומהכפר (במצרים) אל העיר. כתוצאה מכך התפתחה בהן חברה עירונית אינדיווידואליסטית, שבה תפקיד השבטים הוא קטן, וזו הביאה לצמיחתה של אליטה אזרחית המתבססת לא על השבט, אלא על קשרים אידיאולוגיים ומקצועיים, ומאפשרת התקדמות חברתית ופוליטית על בסיס השכלה ועושר. אליטה זו פיתחה מערכת פוליטית בעלת מקצת מאפיינים מערביים, שהחלישו את הנשיאים בהשוואה לאותם שליטי מדינות ערביות הנשענים על השבט, שהוא הרבה יותר חזק ונאמן מאשר מפלגה פוליטית. זה ההסבר לכך שמקורביהם של נשיאי תוניסיה ומצרים נטשו אותם כאשר הם נראו כחלשים, בעוד ששליטי לוב, סוריה ותימן משיבים מלחמה למתנגדיהם והורגים בהם בלי רחמים.
בשבועיים האחרונים אירעה הסלמה בשלוש החזיתות הללו: נשיא תימן, עלי עבדאללה צאלח, החל להפגיז בארטילריה את מעוזי השבטים המתנגדים לו וחיסל כמה מראשיהם, ואילו הם, בתגובה, פוצצו ביום שישי ה-3.6.2011 את המסגד שבו התפלל ופצעו אותו באופן שחייב אותו לטוס לסעודיה לקבל טיפול. ייתכן שבכך הוא מוותר על כיסאו, ותימן עלולה להיכנס לתקופה של מאבקים על השלטון שידרדרו את המדינה לכאוס מסוכן - לאוכלוסיה כמו גם לתחבורה הימית והאווירית העוברת בסמוך לה.
בסוריה עולה בהתמדה מספר ההרוגים בהפגנות ובהלוויות, ואפילו העיר חמאה, שבה לפני 29 שנים רצח אסד האב כ-30 אלף ממתנגדי השלטון, ראתה בסוף השבוע האחרון כ-70 הרוגים בהפגנות נגד אסד הבן. המלחמה בלוב מדשדשת, וקדאפי הולך ומאבד תמיכה גם בקרב המקורבים לו.
המצב המדאיג ביותר הוא במצרים: הכלכלה המצרית קיבלה מכה קשה בעקבות הסתלקותו של מובארק בפברואר, ושיעור האבטלה בה עולה על 50 אחוז. התיירים לא שבו, והיעדרם משפיע בתגובת שרשרת על ענפים נוספים (דוגמת מזון ותובלה) המתפרנסים ממתן שירותים לענף התיירות. מצב זה אינו יכול להימשך זמן רב, שכן למיליונים רבים אין מה לאכול, פשוטו כמשמעו, ויש גבול לסבלנותם של הרעבים, שמתברר להם כי סילוקו של מובארק ואפילו האפשרות של הוצאתו להורג אולי גרמו להם סיפוק, שמחה ואושר, אבל אי-אפשר לשלם בהם את חשבון המכולת.
הצבא עדיין שולט במצרים, ולא ברור איך בחירות - גם אם תתקיימנה בעתיד הקרוב, וגם אם תהיינה הגונות ואמיתיות - יצילו את המצב הפנימי והכלכלי. מובן כי לאחים המוסלמים יהיה מקום חשוב בכל קונסטלציה פוליטית עתידית, ורבים חוששים כי הם ישיגו רוב בפרלמנט. הצבא בינתיים שולט כאמצעי זמני לייצוב המערכת, אך ראשיו עלולים לתעל את המדינה לשליטה זמנית נמשכת עד אין קץ ולו כדי לשרת את מעמד הצבא ואת כוחו הכלכלי. הדוגמה השלילית העומדת בפניהם היא טורקיה, שבה הצליחה הזירה הפוליטית הנשלטת בידי מפלגה איסלאמית לעקר את כוחו של הצבא ולהכפיפו למרות הדרג המדיני. ראשי הצבא במצרים אינם מעוניינים שתהליך כזה יתרחש, ולכן השאלה החשובה לענייננו היא מתי תתרחש ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הצבא ובין "האחים המוסלמים", שיגייסו לצידם את הרחוב, לא רק היות שהוא דתי (והוא דתי במידה רבה מאוד) אלא - ובעיקר - כי גם הוא מעוניין לסלק את שלטון הצבא.
אפשרות בעייתית העלולה ליצור ציר שסע נוסף במצרים היא שובן של האליטות שהיו חלק מן המערכת של מובארק ומפלגתו ויחזרו לשלוט על הכלכלה, התקשורת והפוליטיקה גם אם במסגרת שונה מבעבר, תוך ניצול כישוריהן בתחומים אלה. הלגיטימיות שלהן לשוב ולהשפיע על מצרים תנבע מהכאוס שהשתלט על המדינה, בעיקר בכלכלה ובפוליטיקה, ומיכולתם המוכחת לנהל את המדינה תוך קיום הבנה עם הצבא. בשל אפשרות זו, ונוכח העובדה שנפטרו מקבוצת "הקצינים החופשיים" שהשתלטה על מצרים במהפכת יולי 1952 שמובארק היה האחרון בה, יש במצרים הקוראים "לא למובארק ולא לטנטאווי", כלומר לא לאליטות שהקיפו את מובארק ולא לשלטון של שושלת צבאית נוספת.
מצרים היא המדינה החשובה ביותר ב"אביב העמים" המזרח תיכוני, בעיקר בשל גודלה: גורלם של 85 מיליון איש, אישה וילד, נתון כיום על כפות המאזניים, כשבפתח עומדת בפניהם בעיה נוראה: ירידה דרמטית באספקת המים בנילוס בשל מפעלי פיתוח המתקדמים בארצות מזרח אפריקה המהוות את אגן ההיקוות של הנהר, וייסודה של מדינה חדשה בדרום סודן החולשת על הנילוס, שלא ברור עד כמה מחייבים אותה הסכמי חלוקת המים שעליהם חתמה סודן. מיליוני מצרים עלולים למצוא את עצמם בקרוב ללא מי שתייה, כשהנילוס "יישתה" על-ידי מדינות הנמצאות במעלה הנהר, ומעט המים שיגיעו למצרים עלולים להיות מזוהמים אף יותר ממצבם כיום, בשל חולשת תשתית הטיפול בשפכים במדינות אגן ההיקוות והזרימה. המצרים מודעים היטב לבעיה זו, שכן אותותיה ניכרים כבר כיום, והם יודעים כי במצבם הפוליטי הירוד, אין להם שום יכולת להפעיל לחץ על מדינות באפריקה בעניין זה, שגם מובארק בזמנו לא הצליח לעצור את ההידרדרות בו.
הדרוזי של אלג'זירה
הכינויים הרווחים של התופעה הם "מהפכת הפייסבוק", "מהפכת הטוויטר", "מהפכת היוטיוב" וכדומה, המצביעים על רשת האינטרנט כמקור המהפכה. אני, במחילה, לא שותף לשמות הללו, גם אם איני מנסה להמעיט מחשיבותם של פייסבוק, טוויטר ויוטיוב ככלי יחיד בידי ההמונים להתארגנות, בשל היות התקשורת בשליטה מוחלטת של השלטון. טענתי היא כי אלה - חשובים ככל שיהיו - הם רק כלים בידי הציבור שבאמצעותם הוציא הציבור לפועל במהלך מחצית השנה האחרונה את מה שהשתוקק לו מזה עשרות שנים. בעיני, חשובה יותר מן הכלי היא המוטיבציה לצאת ולהפגין, גם במחיר המוות, ומוטיבציה זו טופחה על-ידי התקשורת, ובממוקד על-ידי ערוץ אלג'זירה. ערוץ זה מנהל כבר יותר מעשר שנים ג'יהאד תקשורתי נגד השליטים הערביים, נגד ישראל ונגד ארה"ב, ותמהיל מסרים זה הפך אותו לערוץ הנצפה ביותר בעולם.
רק לשם הדוגמה ניתן כאן תמליל של חלקים מתוכנית ששמה "אלאתג'אה אלמועאכס" - "הכיוון הנגדי" או "נגד הכיוון" שעורך ד"ר פייסל אלקאסם, דרוזי מסוריה, שונא ישראל גדול. התוכנית משודרת כבר שנים כל יום שלישי ושיעור הצפייה בה הוא אדיר. הפרק שניתן להלן הוא מ-9 באפריל 2002, ימי מבצע "חומת מגן", והרקע כדברי אלג'זירה הוא ביקורת נוקבת נגד "השליטים הערבים שאינם חשים לסייע בצבאותיהם לפלשתינים המסכנים הנכבשים ונכתשים על-ידי מכונת הכיבוש הציונית".
"פייסל אלקאסם: ברכות צופים נכבדים.
"תמיד אני משקיע זמן רב בכתיבת הפתיח של התוכנית, אלא שהיום כל השאלות לקוחות ממה שכתבו לי הצופים דרך הפקס והאינטרנט, והנה הן לפניכם:
"למה הפכו המשטרים הערביים לבדיחת הבדיחות בעיני עמיהם? האם השליטים הערבים מאזינים למה שעמיהם אומרים עליהם בערוצי הלוויין? לא קרה בהיסטוריה הערבית מעולם שהאזרח העז להציג כך את השליט ערום ועריה, ואילו נערך משאל עם, היו מרבית המנהיגים הערביים מקבלים 99.99 אחוזים מהקולות, אך מתחת לאפס, וזה כמובן מה שאומרים הצופים.
"אחד מהם כותב: אי-אפשר להפיל את הלגיטימיות של המשטרים הערביים, כי הם לא היו לגיטימיים אפילו יום אחד!...
"ד"ר מונצף אלמרזוקי (אינטלקטואל תוניסאי החי בגלות בצרפת בשל התנגדותו לנשיא תוניסיה): ... מלך העדות הערבי, מה הוא מצבו? מצבו הוא כדלקמן: הוא יודע, ומי שמתנגד לו יודע, שאין לו ייפוי כוח אמיתי לדבר בשם עמו, שכן ייפוי הכוח מזויף, הדיו שבו נכתב מזויף, הנייר מזויף, המילים מזויפות, החתימה מזויפת, הכתב מזויף, והסמכות מזויפת.
"המערב יודע כי האיש הזה, במקרה הטוב ביותר, הוא מנהיג כנופייה. האמריקני והצרפתי יודעים כי יש לאיש הזה כמויות אדירות של כסף הנמצאות בבנקים במערב. בתי הכלא שלו גדושים במתנגדיו ובמתנגדי שלטונו, אך הוא נשאר על כיסאו רק כי האמריקני והצרפתי רוצים שהוא יישאר... היעדר הלגיטימיות של השליטים שלנו הוא האסון שלנו, והסיבה העיקרית לחולשת אומתנו. העמים הם חסרי ריבונות, והאזרחים - ללא
כבוד כלל. שולטים בנו משטרים חסרי לגיטימיות, שאין להם שום זכות לדבר בשמנו. זוהי האבחנה האמיתית למשבר המקיף אותנו, על-רקע האירועים בג'נין (מבצע חומת מגן), בשכם, בטולכרם ובכל מקום, שכן אף אחד אינו יכול להושיע את המסכנים ההם.
"מאזין בשם יחיא אבו זכריא בטלפון: אני נשבע בכל היקר לי, שאם שרון היה נכנס אל בין הסדינים של שליטינו, הם היו שותקים ואומרים: הו שרון, קח את כל כבודנו, כדי לספק את רצונה של וושינגטון, גבירת טובות ההנאה המשאירות אותם על כיסאותיהם. המערכת הרשמית הערבית, שהיא למעשה מתה, נכשלה בהבטחת האנושיות של האדם הערבי בכל המישורים, כמו שנכשלה בהבסת הפולשים לאדמותינו. יתר על כן, היא זו המזמינה אותם לבוא לבתינו, כדי לרמות אותנו, ואם עמינו שותקים על אובדן פת הלחם שלהם ועל אובדן עתידם ועתיד ילדיהם, זה בגלל המעילות המצחינות של שליטיהם ... העמים כורכים יחדיו את כבודם ואת פלשתין, ולכן אני חושב שהדרך לירושלים עוברת דרך סילוק המערכת הרשמית הערבית כאילו הייתה לכלוך...".
זוהי רק דוגמית ממה ששידרה אלג'זירה מאז שהחלה לפעול בשנת 1996. מסרים כאלה מצטברים, מתערמים ומתגמלים, והפיצוץ הנראה היום ברחוב בהערבי הוא התוצאה של פעילות אלג'זירה נגד השליטים הערביים, נגד ישראל ונגד ארה"ב.
הסיבה לאג'נדה של אלג'זירה ראויה להתייחסות נפרדת, ואת זה נעשה בעתיד הקרוב.
הקרב על הלגיטימציה
בשלב הנוכחי פועלת הזירה הפלשתינית לקראת כינוס העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר הקרוב, שבו - כך נראה עכשיו - יבקשו הפלשתינים מהקהיליה הבינלאומית להכריז על הקמת מדינה פלשתינית על יהודה, שומרון ועזה אשר בירתה היא ירושלים. באופן שבו מתפתחים הדברים, תצבענה מרבית מדינות העולם בעד הבקשה הפלשתינית, ובכך יצליח תהליך אוסלו לייסד מדינה בהכרה בינלאומית. נכון כי עדיין יש כמה מהמורות בדרך - היעדר הסכם עם ישראל, וטו אמריקני במועצת הביטחון - אבל המורד חלקלק והכיוון ברור. ישראל עלולה למצוא את עצמה נדחקת לפינה של לגיטימיות הולכת ומצטמצמת, שכן כבר כיום מדברים בעולם על "כיבוש 67'" בנשימה אחת עם "כיבוש 48'", כלומר מעמידים את ישראל כולה באור בלתי לגיטימי. אפשר לטעון שהדבר אינו נוגע לנו, שכן אמריקה לצידנו, הצדק ההיסטורי עמנו והכלכלה הישראלית יציבה, אבל אלה לא ימנעו את דחיקתה של ישראל לפינה שאליה דחקו מדינות העולם את דרום אפריקה.
התמודדות עם התופעה חייבת להתפרס על כמה מישורים: ראשית, על ישראל להציב אלטרנטיבה לרעיון המדינה הפלשתינית. יש לכך כמה אפשרויות, כשהסבירה ביותר לדעתי היא תוכנית שמונה המדינות הפלשתיניות: מדינה בעזה (כבר קיימת), ועוד שבע מדינות נפרדות ועצמאיות בערים הערביות של יו"ש: שכם, ג'נין, יריחו, רמאללה, טולכרם, קלקיליה והחלק הערבי של חברון. פתרון כזה יתבסס על השבטים המקומיים ועל המנהיגות המסורתית המקובלת הקיימת בכל עיר, ולכן יהיה לגיטימי בעיני מרבית האוכלוסיה של הערים, ישחרר את ישראל ממרבית האוכלוסיה הערבית ביו"ש, ויאפשר לישראל לשמור על שליטתה על המרחב הכפרי ועל מרבית ההתנחלויות אם לא על כולן. כל עיר-מדינה תוכל לקיים חיים סבירים תוך קבלת סיוע מישראל, ואזרחיה יוכלו לנוע בין המדינות הללו בדיוק כפי שירדנים יכולים להגיע לסוריה, ולכן סביר להניח שגם העולם יקבל פתרון זה בשלב כלשהו, אם הוא ייצור רגיעה.
המרכיב השני בקרב על הלגיטימציה הוא הקמתם של שני ערוצי טלוויזיה לווייניים - אחד באנגלית ואחד בערבית - שיגיעו הישר לכל בית בארה"ב ובעולם הערבי. ערוצים עצמאיים אלה יסייעו לישראל להתקבע כישות קיימת בתודעה הבינלאומית, כי הרושם המתקבל בעולם הוא כי מי שאינו קיים בעולם התקשורת הרב-ערוצית, אולי אינו קיים כלל. ערוצים אלו יאפשרו לישראל לשדר את עמדתה בלי המסננת של כתבים ועורכים בעלי אג'נדה אנטי-יהודית, אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית, שלא לדבר על המסננת בתקשורת הערבית, המאפשרת בדרך כלל רק למסרים אנטי-ישראלים חריפים להגיע לקהל הצופים.
האינטרנט יכול אולי להוות תחליף חלקי במה שנוגע לעולם המערבי, אך אינו משמש תחליף לעולם הערבי, שכן החשיפה לאינטרנט בו מצומצמת מאוד, והמצב המתדרדר בחלק מהמדינות מבטל גם את האפשרויות הכלכליות של האיש ברחוב לרכוש מחשב וקו תקשורת. מדינות רבות בעולם (ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, טורקיה, אירן, סין ועוד) משדרות ישירות לעולם הערבי, ורק ישראל משום מה החליטה כי העולם הערבי אינו חשוב דיו כדי להצדיק הקמת ערוץ לווייני בערבית הנקלט בכל בית בעולם הערבי. לא שיש ביכולתו של ערוץ כזה להפוך את הצופים בו לפעילים נלהבים של התנועה הציונית, אך יש בעולם הערבי רצון לראות ולהבין כיצד מתפקד הדבר הזה ששמו מדינת ישראל: איך מדינה במלחמה מצליחה להיות דמוקרטית, לעמוד בחילופי שלטון, לקיים תקשורת חופשית, לכבד זכויות אדם וחירויות אזרח, לנצח בכל המלחמות ולשרוד בתוך אזור כל כך רב-משברי כמו המזה"ת.
במקביל, על ישראל לפנות ישירות וגלויות לכל אלה בעולם הרואים בישראל את העמדה הקדומנית של תרבות המערב מול ההשתלטות הערבית-איסלאמית ההולכת ומתקדמת בקצב מדאיג. יש רבים כאלה באירופה ובארה"ב, בעיקר נוצרים, היודעים כי נפילת ישראל תהיה רק שלב אחד לפני נפילתם הם, ולכן הם תומכים בישראל ללא סייג. כבר אין מדובר בימין הניאו-נאצי הקיצוני, שכן תחושת הדאגה הולכת וחודרת אל המרכז הפוליטי, וישראל נתפסת כיום כנקודת המבחן של תרבות המערב - אם יש ביכולתה לעמוד מול הצונאמי הערבי-איסלאמי. ערוץ של שידורי לווין באנגלית יהיה אמצעי חשוב בגיבוש תמיכה זו בישראל, וכל יום שעובר בלי ערוץ כזה הוא יום שבו מאבדת ישראל תומכים פוטנציאליים נוספים.
