אחרי שלוש ישיבות בהן העיד על פרשת ראשונטורס, ניתן לאפיין בבירור את קו ההגנה של
אהוד אולמרט, לפחות בפרשה זו: לא ידעתי, לא שמעתי, לא אמרו לי, זה לא היה ענייני. כאשר מקשרים קו זה לשתי הישיבות הקודמות, נוצרת טענה מורחבת: הייתי טרוד עד מעל ראשי בענייני ירושלים וישראל, ולא עסקתי בזוטות כמו עלויות הנסיעות שלי.
בעדותו היום (ב', 13.6.2011) התייחס אולמרט אל המימון הכפול כאל עובדה. הוא לא יכול להתכחש למסמכים הרבים שהציגה המדינה, מהם עולה בבירור שב-15 מנסיעותיו נוצר מימון כפול שהסתכם ביותר מ-92,000 דולר. לכן, אולמרט נסוג לקו ההגנה האפשרי היחיד: זה קרה - אבל ללא ידיעתי, בוודאי ללא הנחייתי. איך זה קרה? אולמרט לא הסביר; עובדה שזה כך, למרות שלא התכוונו שזה יקרה - אמר לקראת סוף היום.
את המקרים בהם מלמדים מסמכים על מעורבותו בפרטי נסיעותיו, הסביר אולמרט בכך שהיה מעורב רק עד רמה מסוימת, כגון העיקרון שהוא צריך לנסוע בתנאים טובים כדי לבצע את עבודתו, או שיש לשלב כמה שיותר פעילות בנסיעה אחת - אבל לא עד רמת המימון הפרטני. במקרה אחר, אמר, היה מדובר בהזמנה יוצאת דופן של אדם פרטי לחתונה במכסיקו, ולכן עסק בשאלה מי ישלם את הזמנתו שלו ומי ישלם את נסיעתה של רעייתו עליזה.
כתב האישום מצייר תמונה של עבריינות סדרתית ומתוכננת מצידו של אולמרט, בסיוען של
שולה זקן ורייצ'ל רז-
ריסבי: אולמרט תכנן מראש לקבל מימון כפול, יצר קופה אישית במשרד ראשונטורס והשתמש בכספיה למימון נסיעות פרטיות של בני משפחתו ולשדרוג נסיעותיו שלו. אולמרט מנסה לקעקע את המבנה מיסודו: לא היה תכנון, לא הייתה כוונה (היו טעויות אבל לא במכוון, אמר), הוא לא ידע דבר על חשבונו הפרטי במשרד והוא מעולם לא השתמש בו. כאמור, אולמרט לא אמר כיצד כן נוצרו העודפים הללו ומה עלה בגורלם, אך סביר להניח שייחקר על כך בידי התביעה.
אולמרט גם רומז שבעצם מגיעה לו תודת המדינה. הוא שב ומדגיש, כי בכל נסיעה אליה הוזמן בידי ארגון כלשהי, הוא ניצל חלק משמעותי מהזמן כדי לעסוק בענייני משרד התמ"ת - מבלי שהמדינה תשלם אפילו סנט אחד ("אשכרה 90%-80% מהזמן", אמר על אחת הנסיעות). זה לא רלוונטי במישרין לכתב האישום, אלא משתלב בגישה הכוללת של העדות: להפגין עד כמה אולמרט השקיע את ראשו ורובו בקידום טובתה של המדינה.
השאלה הגדולה היא, האם בית המשפט יאמין לגירסת חוסר הידיעה של אולמרט. הוא לא צריך לתת בה אמון מלא; מספיק שאולמרט יטע ספק סביר בליבותיהם של השופטים (ליתר דיוק: של שניים משלושתם) בכדי שיזוכה בפרשת ראשונטורס. אין זו אפשרות מופרכת; יש היגיון תיאורטי בכך שראש עירייה ושר בכיר לא ישאל מי בדיוק מממן כל דולר בכל אחת מעשרות נסיעותיו. נטל ההוכחה הוא על התביעה, שצריכה להראות שאכן הכל היה מכוון ומתוכנן. לגישתה, הראיות והעדויות שכבר הוצגו ונשמעו, מלמדות שהייתה כוונה כזו.
בשולי עדותו של אולמרט, בולטות עוד שתי נקודות. האחת היא זכרונו המצוין: הוא יודע לספר פרטים רבים על האישים איתם נפגש וגם להסביר את חשיבותם של אותם מפגשים. העובדה הזו עלולה דווקא לעלות לו לרועץ, שכן בחלקים אחרים של עדותו (כולל בשאלות כיצד נקבע מימון זה או אחר) הוא טען שאינו זוכר.
השנייה היא ריבוי מפגשיו של אולמרט עם אנשי עסקים בכירים בחו"ל. כאשר אין כל תיעוד רשמי ומסודר של פגישות אלו, שכאמור התקיימו בשוליה של נסיעות שלא נעשו בשמה של המדינה, יש בכך לכל הפחות טעם לפגם מבחינה ציבורית. בהקשר זה חייבים לומר, כי אולמרט ממש לא לבד, וקשרי הון-שלטון אלו מאפיינים את הרוב המכריע של נבחרינו. התחושה לא נעימה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
