"נוילנד" - חציו מלבב, חציו מאכזב (א')

חיבור בין שתי עלילות מנוגדות הוא שהאריך את הרומן החדש של אשכול נבו ("נוילנד", זמורה-ביתן 2011) לממדיו האינסופיים - 547 עמ'. את הקביעה הזו מוכיחה העובדה, כי עד כמחצית מעמודי הכרך הזה לא יצליח הקורא לקשר בין שם הרומן לבין המסופר בהם. ואכן, רק במחציתו השנייה של הספר יתברר לו, כי נבו הרכיב על עלילת האהבה המעניינת והכתובה היטב, שטיפח בחלק הראשון, עלילה ביקורתית מפוקפקת רעיונית וגם מרושלת ספרותית, הפוסקת שמדינת ישראל היא ניסוי שנכשל, משום שלא הצליחה להגשים את חזונו הציוני של הרצל.

עלילת האהבה נרקמת במהלך מסע הרפתקה משותף של דורי וענבר בפרו ובארגנטינה. במחצית הראשונה של הכרך ניתן מידע-רקע מפורט ומשכנע לפגישתם בדרום אמריקה. דורי הגיע לשם כדי למצוא את אביו, מני פלג, שבגיל 60, ואחרי שהתאלמן, יצא לטיול מהסוג שהתרמילאים מישראל מבצעים בסיום שירותם הצבאי, אך כעבור זמן קצר נותק הקשר איתו. אלא שבמהלך שלושת השבועות של החיפושים אחרי אביו, שבהם התרחק דורי מהבית, הייתה לו שהות לסקור את השינויים שהתרחשו בנישואיו עם רוני ולהגיע למסקנה, כי נישואיהם התמצו וכי גם לבנם נטע הוא כבר אינו נחוץ כל כך, היות שדווקא בתקופת היעדרותו מהבית נפתרו לנטע בעיותיו החברתיות.

מניעיה של ענבר לעלות על המטוס הפרואני, במקום לחזור לישראל מגרמניה אחרי שלושת ימי הביקור שלה אצל אמה, אפילו מורכבים יותר. מילדות הרגישה קרובה יותר אל אביה, יוסי בנבנישתי, מאשר אל אמה, חנה, שהעדיפה על פניה את אחיה הצעיר, יואב. בגיל ההתבגרות הפכו המריבות בין ענבר ובין אמה כל כך תכופות, עד שההורים הכשירו למענה את "הצוללת" - חדר עם כניסה נפרדת. מותו הבלתי מוסבר של יואב בצבא, אם מתאונה ואם מהתאבדות, פירק סופית את המשפחה, והוריה "ירדו" מהארץ. אמה, חנה, הכירה גרמני אמיד, עברה להתגורר בביתו בגרמניה ושקדה שם על השלמת מחקר לתואר דוקטור בנושא "בין רומנטיקה לאנטישמיות - ייצוגים של יהודים בספרות העממית האירופית של העת החדשה המוקדמת". פרק מרכזי ורחב במחקר זה דן בדמותו המיתית של היהודי הנודד - "אחשוורוש". אביה, יוסי, לעומת זאת, נטש את משרתו כמרצה בטכניון למען פרויקט הנדסי באוסטרליה, ורק אחרי שנתיים נודע לענבר שהקים משפחה שנייה עם אוסטרלית וגם הפך אב לילדם המשותף.

בהיותה כבר בשדה התעופה, אחרי שלושה ימים מתוחים שעשתה בחברת אמה בברלין, הבינה ענבר כי אין לה עניין לשוב לאיתן, האחרון מבין המאהבים הרבים שהיו לה. ובהחלטת פתע רכשה כרטיס ועלתה למטוס לפרו. שם חזרה ופגשה את האיש, שביום צאתה מישראל בטיסה לגרמניה ראתה אותו רוכן על תמונות בשדה התעופה, והניחה אז שהוא איש המוסד. ענבר שמחה לפגוש אותו שנית, להיוודע מפיו כי שמו דורי וכי אין לו שום קשר למוסד, אלא הוא מתחקה אחרי עקבות אביו בניסיון לברר מה עלה בגורלו, והחליטה להצטרף לחיפוש.

היסודות הסותרים

מכאן ואילך אמור היה הקשר בין ענבר ובין דורי להתפתח לקשר אהבה שיתגבר על הרקע הבעייתי של שניהם - שלו כגבר נשוי ואב לילד, ושלה כמי שנכוותה מגברים בעבר וכבעלת מחוייבות מוסרית לאיתן הממתין לה בארץ. ואכן, אחרי שהקדיש את שני החלקים הראשונים (133-10 ו-262-137) להצגת הרקע המשפחתי והאישי השונה של שניהם, המשיך נבו לפתח ברגישות הנדרשת גם בחלק השלישי (421-265), עד קרוב למחציתו, את מאמציהם של דורי ושל ענבר לגבור על היסוסיהם ולהיענות לביטויי האהבה של הזולת. אף שהטקסט מחולק תכופות ליחידות קצרות ושם גיבור מתנוסס בראש כל אחת מהן, כדי לאפשר ל"מספר" היודע-כל להציג את האירועים מנקודות התצפית של הדמויות השונות, הניב נבו עד כאן כתיבה בוטחת המעידה על התקדמות ניכרת בהשוואה ליכולות שהפגין בשני הרומנים הקודמים שלו - "ארבעה בתים וגעגוע" ו"משאלה אחת ימינה".

במחצית ראשונה זו של הספר נאמנותו של נבו לחוקי הסיפור הריאליסטי היא מוחלטת, ועל פיהם הוא מבסס את אירועי ההווה על הסיבות המגוונות מעברן של הדמויות: הפסיכולוגיות (ענבר ודורי לא זכו במשפחותיהם להיות נאהבים באותה מידה על-ידי שני הוריהם), החברתיות (במשפחותיהם חצו הנישואים עֵדות ומגזרים בחברה) וההיסטוריות (מביניהן מובלטות במיוחד ההשפעה של השואה ושל המלחמות אשר נכפו על המדינה בשנות קיומה על חיי שלושה דורות בשתי המשפחות). ואכן, הצפתן של הסיבות השונות במעשי הגיבורים ובחיי הנפש שלהם (המחשבות והחלומות) הוסיפה להם מורכבות אנושית וגם תרמה לחיזוק ניכר של מעמד הדיאלוגים בעלילת הרומן הזה בהשוואה לשני הרומנים הקודמים של נבו. יתר על כן: בזכות הביסוס של אירועי ההווה על מרחב היסטורי ניכר, מתקבל כאפשרי וכאמין גם צירוף המקרים אשר מגשים בקשר האהבה בין דורי ובין ענבר את קשר האהבה שלא התממש בין לילי, סבתה של ענבר, לבין פימה, סבו של דורי, כאשר העפילו לארץ בספינה רעועה סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. שהרי נפלאות הן דרכי האהבה ומדהימים הם הזימונים שמציעים החיים לאוהבים.

אלמלא התפתה נבו להעמיס על עלילת האהבה הזו נטל של עלילה זרה ומנוגדת לה - העלילה הביקורתית על המדינה שהוקמה ברוח חזונו הציוני של הרצל - יכול היה להשלים אותה בכרך מצומצם יותר במידותיו ומגובש יותר בתוכנו. אלא שבשלב הזה החליט נבו לשדרג את עלילת האהבה הריאליסטית באמצעות החדרת שלושה יסודות סותרים לתוכה - את הדמות הפנטסטית-מיסטית נֵסיה, את האגדה המיתית-סוריאליסטית על היהודי הנודד, ואת האלגוריה הדמיונית-אוטופית "נוילנד". בעזרת היסודות החדשים, הפך את החלק השני של הכרך לעלילה ביקורתית-רעיונית (כושלת) ואקטואלית-פוליטית (מפוקפקת) על המפעל הציוני ועל החשוב בהישגיו - מדינת ישראל.

אי-ההתאמה בין עלילת האהבה הריאליסטית, שטיפח נבו בחלקו הראשון של הספר, לבין עלילה הביקורתית הזו, שהשתלטה על מרבית עמודי החלק השני, הפכה את הקריאה מאמצע הכרך ואילך לכל כך מייגעת, עד שגם הסיום הרומנטי, המסוכם בחופזה בפרק "אפילוג ופרולוג", אינו מפצה את הקורא על המאמץ שהיה עליו להשקיע כדי להגיע עדיו. בסיום זה מאחֵד נבו את צמד האוהבים, אחרי ביקור בכותל ואחרי סחיטת תמרוני היסוס אחרונים אצל שניהם, ובחסות גלי ים דמיוני "המותיר קצף דק של סיכוי" על נעליהם, הוא משלחם "להתחיל מחדש" את חייהם, אך הפעם כזוג שבחר את הבחירה שהיא לא רק הצפויה ביותר, אלא ללא ספק גם הנכונה מכולן.

נסיה הדמיונית

משלושת היסודות הלא-ריאליסטיים האמורים, יכול להיחשב שילובה של נסיה כדמות בספר כמעשה הפחות מזיק לעלילת האהבה הריאליסטית. הביוגרפיה של ענבר רצופה מספיק אירועים משבריים טעונים ביותר, אשר הצדיקו את האמצעי שבעזרתו בחרה לשרוד אחריהם - פריקת הרגשות השליליים שנצברו בנפשה על-ידי כתיבה עליהם ביומן. כך התגברה על האכזבה שהנחיל לה קשר האהבה עם המרצה הנשוי שלה, פרופ' יורם הופמן, אשר סיים בפתאומיות את הרומן ביניהם, אחרי שבחר לעצמו כמאהבת סטודנטית אחרת. על סילוקה באופן מעליב כזה נקמה ענבר בהופמן על-ידי שריטת מכוניתו החדשה, ורק אחר כך הכירה את איתן ועברה להתגורר עמו.

הרעיון לבדות דמות נשית דמיונית, שבאמצעותה תבטא ביומן את מחשבותיה ואת חוויותיה בפרו - שאליה, כאמור, הגיעה לגמרי במקרה - צץ במוחה של ענבר בחדר העלוב ששכרה באכסניה הראשונה שבה השתכנה אחרי נחיתתה בלימה. תרמילאים רבים קישטו את קירות החדר הזה בכתב ידם. מכל הכיתובים שעל הקיר, ריתק אותה אחד שהיה מעוטר בציור של כינור. אלמוני הוסיף מתחת לכותרת "המסע של היהודי הנודד" פירוט התחנות של מסעו במשך 600 שנה, מתחילת המאה ה-14 ועד ההווה ב-2006, כהוכחה לנצחיותו כיהודי נודד בעולם. בו במקום החליטה ענבר לבדות דמות נשית לתפקיד "המספר" ביומנה, שתתעד את השוטטות הבלתי מתוכננת מראש שלה בדרום אמריקה, והעניקה לה את הסגולות המיתיות שהוענקו ליהודי הנודד - שמושג עליהן קיבלה מהמחקר האקדמי של אמה - חיי נצח והיכולת לצוץ בכל עת בכל מקום. ובהתאם לסגולות אלה גם בחרה לה את השם "נֵסיה" - "מלשון מנוסה" (243). אך בפועל כיהנה נסיה ביומנה של ענבר כדמות שבאמצעותה הנציחה את הפנטזיות הארוטיות שעורר בה דורי מרגע שראתה אותו בשדה התעופה בלוד ביום המראתה מהארץ לביקור אצל אמה בגרמניה, ואשר התחזקו אצלה אחרי שחזרה ונפגשה איתו על גג אכסנייה בעיירת גבול קרובה למעבר מפרו לבוליביה.

ואכן, מרגע שבדתה ענבר את הדמות הספרותית הזו, זוכה נסיה לקטעים עצמאיים ברומן המופיעים תחת שמה. בעוד שקטעים אלה מבטאים את מחשבותיה ואת תחושותיה הנועזות של ענבר כלפי דורי, "אין לטעות בנסיה: היא הכל חוץ מחולמנית ...כל חושיה דרוכים כקשת לקראת התענוג הבא ...היא, מצידה, הייתה מניחה כעת את כף ידה על ידו של דורי ...ואחר-כך מוליכה אותו, מעדנות, לחדר שלה. ופושטת מעליו את החולצה שלו ואת המכנסיים שלו ואת העצב שלו, ומשמחת אותו במיטתה, בלי שיהוי ובלי היסוס" (284-283). ככל שקשר האהבה האמיתי בין ענבר ובין דורי הולך ומתחזק, גוברת מוכנותה של ענבר לוותר על נסיה כאמצעי להבעת עצמה, ולבסוף, ביום פרידתם מ"נוילנד", שיחררה ענבר את נסיה הדמיונית כדי שתצטרף לג'מילי - הוא-הוא היהודי הנודד בגירסת הרומן של נבו - וראתה אותם בעיני רוחה זזים הלאה "למקום אחר, בזמן אחר. זוג יהודים, נודדים" (503).

מיתוס היהודי הנודד

עוד קודם לשילובה של נסיה הדמיונית בעלילת הרומן, הכשיר נבו את שילובו של נושא הנדודים, כאשר כבר בשלב מוקדם יותר בעלילה כלל את המידע שאספה חנה, אמה של ענבר, על דמותו של "אחשוורוש" - היהודי הנודד באגדות הנפוצות בין הנוצרים באירופה. במסגרת מחקרה, סיכמה חנה את הגירסה הנפוצה ביותר על "אחשוורוש", המספרת על סנדלר יהודי מירושלים שהתנכל לישו, בעת שגרר את הצלב בדרכו לגולגולתא, ועל כך נענש לשאת את חרפת חייו לנצח כנודד בעולם. בעזרת אגדה זו הסבירה הנצרות למאמיניה את סוד הישרדותו של היהודי בהיסטוריה, ואגב כך גם הצדיקה את יחסה המבזה כלפיו. במענה לשאלתה של ענבר, העלתה חנה הנחות אחדות על סיבת התחייה שלה זכתה אגדה אנטישמית זו בעשור האחרון (הראשון של המאה ה-21): מאחר "שמדינת ישראל נכשלה במשימתה" - לפתור ליהודים את בעייתם עם העולם ולעולם לפתור את בעייתו עם היהודים - חזרו היהודים-הישראלים לממֵש "את גֶן הנדודים הטבוע בקוד הגנטי שלהם, אף שכבר יש להם בית. בברלין יש אלפי ישראלים. בפריז יש אלפי ישראלים. בניו-יורק יש מושבה ענקית. גם בטורונטו". ולכן - סיכמה חנה את תשובתה לענבר - "כותב הכתובות שלך הוא ישראלי. זהו היהודי הנודד החדש" (256).

באחת מיחידות הטקסט המאוחרות של חנה, הוסיף נבו בשמה עידכון להשערה הקודמת ששתל בפיה. אחרי מלחמת לבנון השנייה ב-2006 שקלה חנה להוסיף לעבודת הדוקטורט שלה נספח שכותרתו תהיה "היהודי המנדיד", ובחסות כותרת זו התכוונה להוסיף גם את ההסבר האקטואלי-פוליטי הבא: "הרי מאז שהפסקנו לנדוד אנחנו גורמים לעמים אחרים לנדוד. עוקרים אותם מכפריהם. מחריבים את בתיהם בפצצות לא חכמות" (520). ולפני שהופרעה בפיתוח הכיוון החדש לאגדת היהודי הנודד, הספיקה חנה לרשום את ההסברים הבאים לבירור נוסף בהזדמנות מאוחרת יותר: "נדמה כי אגדת היהודי הנודד התקיימה, מתקיימת ותמשיך להתקיים לא רק בשל הקרע ההיסטורי בין יהדות לנצרות, ולא רק בשל האנטישמיות אשר מושרשת עמוק בתרבות האירופית, אלא בשל הכמיהה האנושית ...לעזוב את משכן הקבע ולנוע לנקודה אחרת, טובה יותר; ...האם אצל העם היהודי הנטייה הזאת לנדוד כדי 'לשבור שבר' אכן חזקה יותר? או שנכפה עליו, שוב ושוב, לממש תשוקה למסע שהוא עצמו כבר מאס בה" (520).

השערה פסימית זו של "היורדת" חנה, כי "התשוקה למסע" ו"הנטייה הזאת לנדוד" של הישראלים "לעזוב את משכן הקבע ולנוע לנקודה אחרת" תביא להתחסלותה של מדינת היהודים על-ידי היהודים עצמם, נתמכת בדבריו של ג'מילי. ענבר חשפה את ג'מילי ב"נוילנד" כיהודי הנודד בעידן הנוכחי - זה שהשאיר למענה באכסניות עֵדות שהוא בעקבותיה, וגם הקדים להשתכן ב"נוילנד", בתחפושת של צעיר ישראלי, לפני שהיא הגיעה למקום. אחרי שנחשפה זהותו, סיפר ג'מילי לענבר בגאווה ובאריכות את מעלליו השונים במהלך ההיסטוריה, וגם גילה לה לבסוף את המסקנה שאליה הגיע - סיכוייה של מדינת ישראל להצליח קלושים, כי "אפשר לתת מדינה לעם של נודדים, אבל אי-אפשר לקחת מהם את הדחף לנדוד" (491).

אם את צירופה של נסיה הדמיונית לענבר בנבנישתי עוד אפשר היה להצדיק על-ידי מנהגה של ענבר לכתוב את קורותיה ואת מחשבותיה ביומן, בלי שתתערער על-ידי כך מהימנותה הקונקרטית-ריאליסטית כדמות ברומן, הרי אין לטעון כך ביחס להצמדת דמותו המיתית-סוריאליסטית של היהודי הנודד "אחשוורוש" אליה בחלק השני של הרומן. ואכן, לאורך מסעה בחברת דורי בארצות דרום-אמריקה, אין ענבר משתפת את דורי בתופעה המוזרה המתרחשת לה באכסניות. אי-שיתופו של דורי בתופעה המיתית-סוריאליסטית הזו מעידה, כי שילוב האגדה הזו ברקמת הרומן אינה נחוצה לפיתוח עלילת האהבה, והיא הודבקה לדמותה של ענבר רק למען העלילה הביקורתית, כדי לטעון כי מדינת ישראל לא התגברה על תשוקת היהודים לנדוד, וזוהי הוכחה ניצחת שהרעיון של הרצל לייסד מדינה ליהודים נכשל. יהודים (ובמיוחד התרמילאים הצעירים שנולדו והתבגרו ב"מדינת היהודים") מעדיפים לנדוד מאשר להיצמד למדינתם. לקיומם אינם זקוקים למדינה, אלא לכל היותר למחנה צופי וארעי דוגמת "נוילנד", ובלבד שימוקם באזור אחר בעולם, רגוע ובטוח יותר ממדינת ישראל. וכמנהג יהודים במהלך הגלות, יגיעו אל המחנה הזה לאסוף כוח, במשך תקופת שהייה קצרה, להמשך נדודיהם אל כל מקום שיֵאות לארח אותם.