"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק"

בדוח אמנסטי שפורסם אתמול מואשמת ישראל כמו גם המחבלים בביצוע פשעי מלחמה. לפי הפרסומים הדוח משווה בין פעילות המחבלים המתאבדים לבין פעילות צה"ל ביש"ע בהרג אזרחים והריסת בתים.

הדוח הזה הוא רק סימפטום לתופעה רחבה בהרבה בה מקבל לא רק העולם הערבי אלא גם העולם הארופאי "הנאור" את טענת המחבלים כי מלחמתם גם באזרחים חפים מפשע היא חלק ממלחמת שחרור וכמאבק בכיבוש ולכן גם אם האמצעים לא כל כך כשרים הרי המטרה מכשירה אותם אם לא להלכה הרי למעשה. וכך גם מקבל זאת העולם החופשי, כך פיגועי החמאס ובעיקר פיגועי הרשות בראשות העומד בראשה רב המחבלים ערפאת אשר אלמלא היה כלוא על-ידי ישראל בלשכתו ברמאללה היה אורח רצוי בבירות העולם.

אין ספק שאנו יכולים לפתור כל זאת בטענה הישנה, המוכרת והנכונה בדרך כלל כי העולם פשוט אנטישמי ולכן יזהה תמיד את אויב היהודים כקרבן ואת היהודים כפושעים. ואולם טענתי היא כי גם לישראל חלק בפארסה זו בה מושווים הנרצחים לרוצחים הקרבן לתקפן והמתגונן לתוקף.

מרגע שקבלה עליה ישראל הרשמית את הטענה השקרית כי ישיבתנו בשטחי יהודה שומרון וצפון מערב הנגב היא ישיבה של כיבוש, גם אם נועדה לצרכי ביטחון הכרחיים הרי שממילא אנו נשאלים פעם אחר פעם מה יש לנו לחפש שם.

כל מדינה ריבונית מגינה על שטחי ארצה מאחורי גבולות וגדרות ואינה כובשת את שטח האויב לצמיתות רק כדי לספק לעצמה ביטחון. העולם שרואה את הסכסוך הישראלי ערבי ושומע את טענות הצדדים אינו מבין מדוע ישראל מתעקשת לשבת בשטח לא לה רק על-מנת להגן על בטחונה. הוא אינו מבין גם מדוע ישראל בונה את גדר ההפרדה, הגבול בשטחו של עם זר ולא כמו כל מדינה אחרת על הגבול של שטחה עצמה.

לישראלים מובן מאליו כי שטחי יש"ע הם שטחים השייכים לעם ישראל ומובנת מאליה התפישה של "שטחים תמורת שלום" ולכן לא מבינים הישראלים מה העולם כולו רוצה מחיינו. גם ויתרנו על שטחים וגם באים בטענות כי אנו לא מוכנים לשלם למען השלום או לא מתחשבים בעובדה כי הגדר שנבנית משאירה את מרבית שטחי ארצנו מחוץ למדינת ישראל ורק מיעוטם אנו משאירים לעצמנו.

אך העולם רואה זה מכבר, בעיקר מאז תהליך אוסלו והכרת ישראל בזכותו של עם אחר על ארץ ישראל ובעיקר זכותו של העם הזה על שטחי יש"ע, שטחים אלו כשטחים בהם לישראל אין מה לחפש בהם כיוון שאין לה תביעה או זכות לגביהם.

ההסברה הישראלית צריכה לעשות שינוי מהותי ורדיקלי בדרכי ההסברה. על ישראל לחזור לטענה הישנה והצודקת כי כל שטח ארץ ישראל הוא שטח השייך לעם ישראל. טענה זו יש לגבות הן בראיות הסטוריות והן בראיות פוליטיות בינלאומיות. כך גם הטענה כי אין לשום עם אחר זכות על ארצנו, שלא היתה בהם מעולם ריבונות ערבית מדינית שראתה את הארץ כארצה, וכי הערבים היושבים בשטחי יש"ע הם חלק מהעם הערבי לו יש 22 מדינות ברחבי המזה"ת.

שינוי זה בהסברה, למרות שנראה כיום אנכרוניסטי הוא הכרחי גם לתהליך שלום וגם לדעת אלו התומכים בוויתורים כואבים. אלא שהטענה צריכה להיות כי ישראל תהיה מוכנה לוותר מדינית על חלק משטחי ארצנו בשל הצורך הדמוגרפי והרצון שלא לשלוט על תושבים חסרי זכויות אזרח.

רק כאשר תעמוד בפוליטיקה העולמית טענה מול טענה יבין העולם כי צה"ל אינו כובש זר בשטחי יש"ע אלא שולט שליטה בטחונית על שטחים הנתונים במחלוקת בין שני עמים - העם הערבי והעם היהודי.

רק אז יאבדו המחבלים המתאבדים את הלגיטימציה הבינלאומית להרוג אזרחים חפים מפשע בשל טענה ברורה מאליה לכאורה כל לחימה בכיבוש זר.

כיום ולמעשה מאז אוסלו זנח לחלוטין משרד החוץ הישראלי את הטענה כי שטחי יש"ע הם שטחי ארץ ישראל ועבר לטענה כי ישראל מצויה בשטחים "פלשתיניים" ומוכנה לצאת מהם אם רק יימצא המנהיג הערבי שיסכים לשלום והענקת ביטחון לאזרחי ישראל.

שניים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חלקה שלי - יחלוקו.

אבל אם אחד מהם אומר כולה שלי והשני טוען חציה שלי הרי שההלכה היא שהטוען כולה שלי מקבל חציה ללא פשרה ובחצי השני חולקים. אסור לישראל לוותר על הטענה הצודקת - כולה שלי. וכך גם אם תחולק הארץ וגם אם תישאר כולה בידנו - בדין מול המשקרים וטוענים גם הם לבעלות על הארץ, לפחות יבין העולם, ונבין יותר טוב גם אנו למה אנחנו נלחמים.