אל תבנו על האכיפה

בשנת 1999 הוגש נגד אהרון מלכיאל כתב אישום על עבירות בנייה, ולא מסוג סגירת המרפסת: האיש בנה והפעיל גן אירועים ובו 19 מבנים בשטח של 20 דונם. אני מרשה לעצמי להניח, שהעבירות לא נולדו בשנת 1999 וגם לא שנה או שנתיים קודם, אלא לכל המוקדם באמצע אותו עשור.

בשנת 2001 הודה והורשע מלכיאל במסגרת עסקת טיעון, ובית המשפט הורה לו להרוס את המבנים. מלכיאל פתח במסכת של ערעורים ובקשות, אך בתי המשפט נותרו תקיפים בדעתם: להרוס את המבנים ומיד. מלכיאל צפצף. גם כאשר עמוד קרס ופצע ילדה, מלכיאל לא התרגש.

לבסוף, בשנת 2004, הוגש נגדו כתב אישום בשל חוסר הציות לאותו צו. מלכיאל התייצב בפני בית המשפט והודיע: אני את הצו הזה לא מקיים. צווים נוספים לא הזיזו אותו מעמדתו, והוא תימרן בין כל הערכאות האפשריות - כולל בית המשפט העליון - בניסיון להעביר את רוע הגזירה. לבסוף, בשנת 2006, הרסה המדינה את המבנים בעצמה. בין לבין, גרמו ההליכים שנקט מלכיאל לדחייה בדיון בכתב האישום נגדו.

12 שנים של הליכים פליליים

מלכיאל הורשע בשנת 2008, ערער למחוזי ולאחר מכן פנתה המדינה לבית המשפט העליון. פסק הדין הסופי ניתן ביוני 2011. כלומר: נדרשו חמש שנים של הליכים משפטיים כדי להביא להריסת המבנים שאסור היה להקימם מלכתחילה, ונדרשו 12 שנים כדי לסיים את ההליכים הפליליים נגד העבריין הסדרתי והחצוף הזה.

המקרה הזה אולי יוצא דופן בחומרתו, אך לבטח לא בעצם קיומו. כפי שאומרת הנשיאה דורית ביניש, עבירות הבנייה הן מכת מדינה. אז מה עושים? "מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים", משיבה ביניש.

זה ודאי נכון, אך תיק זה עצמו מוכיח את אוזלת ידם של כל הנוגעים בדבר: הרשויות המקומיות, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. העובדה שעבריין סדרתי יכול לצפצף על כולם במשך שנים, מוכיחה שהמערכת אינה מתפקדת. העובדה שעבריין כזה יוצא בסופו של דבר בקנס של 400,000 שקל, מוכיחה שאין שמץ של הרתעה ושהפשע משתלם.

את זה צריך לשנות מן היסוד. מאחר שמדובר במכת מדינה, ההתייחסות אליה צריכה להיות בהתאם: יש לתגבר את הפיקוח, לזרז את הגשת כתבי האישום, למהר בפסיקה ולהחמיר בענישה. סביר להניח ש-400,000 שקל אינם משקפים אפילו חלק קטן מרווחיו של מלכיאל בשנים הארוכות בהן התעלם - בעזות מצח נדירה, כדבריה של ביניש - מהחוק ומהפסיקה. לכן, צריך לקבוע שהקנסות יהיו לכל הפחות בגובה הרווחים שהופקו מן הבנייה הבלתי חוקית - אם על-פי הדוחות לצורכי מס, אם על-פי ספרי העסק ואם על-פי הערכת בית המשפט.

הטלת אחריות על עורכי דין

ויש עוד נקודה: מישהו הרי ייצג את מלכיאל בכל ההליכים הללו. מישהו הגן עליו כאשר קם והודיע בבית המשפט, שאין לו כוונה לקיים את הצווים שהוצאו נגדו. מישהו ייעץ לו בכל השנים בהן נמנע מלקיים את הצווים. הרי מלכיאל לא עשה בעצמו את מה שמתארת ביניש: "ריבוי ההליכים בהם נקט המשיב לאורך השנים, פעם אחר פעם, והתעלמותו מצווי בית המשפט על-אף הפסיקות החד-משמעיות בעניינו, עולה כדי ניצול לרעה ממש של הליכי משפט, ודומה כי כל שנועד להשיג, בעקיפין, הוא ארכות נוספות להפעלת המקום, במטרה לגרוף רווחים כספיים נוספים בניגוד לחוק".

המישהו הזה היה כמובן עורך דין או עורכי דין. דומה שגם אליהם יש לבוא בטרוניה, אם לא למעלה מכך. עורך דין הוא גם שליח בית המשפט ומופקד על שמירת החוק. האינטרס של הלקוח אינו יכול לבוא מעל החובה העליונה של כיבוד החוק והפסיקה. שכר הטירחה אינו יכול להוות עילה לביזוי מתמשך של המערכת, עליה נמנה גם עורך הדין עצמו. אולי צריך לחשוב גם בכיוון הזה, של הטלת אחריות על עורכי דין הנותנים את ידם להתנהגות בזויה שכזו.