"רק אדם שהוא טירון פוליטי מסוגל לדרוש נסיגה חד צדדית שתהיה פרס לטרור", אמר שרון על עמרם מצנע. זה לא היה לפני זמן רב, רק לפני שנה וחצי - במהלך מלחמת הבחירות האחרונה, שתוצאותיה הוכיחו כי העם לא התלהב מעמדתו של מצנע, והצביע באופן חד משמעי נגד הנסיגה החד צדדית שהציע.
הליכתו של שרון למתווה "מפת דרכים", הוכיחה לכל, כי מדיניות הפייסנות של ממשלתו הראשונה לא היתה תוצאה של השותפות עם מפלגת העבודה אלא ביטוי לרצונו של שרון עצמו. נמשכה המגמה של אימוץ מדיניות שמאל מובהקת והרגלת האוזן הציבורית לרעיון המדינה הפלשתינית.
אמירתו המדהימה נגד "הכיבוש" נתנה מכה למוטיבציה של צה"ל להלחם נגד הטרור בהשמיטה את הקרקע מתחת לצדקת המלחמה, והפיחה חיים בשמאל. בשטח נמשך המהלך השקט של פירוק בסיסי צה"ל מיש"ע, והשארת מינימום הכרחי לבט"ש בלבד. בד בבד נמשך החנק ההולך והגובר על ההתיישבות ביש"ע.
ממשלה זו חיסלה את ערוץ 7 והסכימה על סימון "טלאי צהוב" על תוצרת יש"ע המיוצאת לאירופה, צעדים שכל מממשלות השמאל לא העזו לבצע מעולם.
כל זה היה המשך המגמה שהחלה בממשלה הקודמת, אך בהמשך קיבלה מדיניות שרון תפנית הזוייה.
בניגוד לדעת מערכת הביטחון, לשכל הישר ולדעת הקהל בארץ, כפה שרון על הממשלה עיסקת שבויים מופקרת שבמסגרתה שוחררו 420 מחבלים ביניהם דיראני ועובייד שהיו קלפי המיקוח של ישראל לצורך שחרורו של רון ארד, ולחילופין, ההוכחה להענשתו של כל מי שמתנכל לשבויי צה"ל.
אין הסבר הגיוני לעיסקה הזו, שתמורתה קיבלנו 3 גופות של חיילים ואת אלחנן טננבאום - אדם מפוקפק, סוחר סמים במקרה הטוב ובוגד מסוכן במקרה הפחות טוב. התמונה העגומה מבחינתנו: ישראל נטשה את רון ארד, שילמה מחיר כבד תמורת גופות ולימדה את האוייב שאין צורך לשמור את שבויינו בחיים, תוך כדי הפיכתו של ראש כנופיית החיזבאללה למנהיג אזורי בלתי מנוצח.
הקשר שהיה בעבר בין משפחת טננבאום למשפחת שרון ושהתברר רק לאחר מעשה, השאיר הרגשה מטרידה מאד בקרב הציבור.
קשה גם למצוא הצדקה ללחצו הכבד של ראש הממשלה לקידום מינויו של המטרופוליט אירינאוס לתפקיד הפטריארך של ירושלים. מינויו של האיש, ידידו של ערפאת והעויין את ישראל, בניגוד לדעת רוב גופי הביטחון ואנשי משרד הדתות, כונה בפי מומחים "בכיה לדורות". התפקיד עתיד להקנות לאירינאוס שליטה על קרקעות מהיקרות והחשובות ביותר בארץ. איש אינו מסוגל להצביע על יתרון כלשהו שיצמח לישראל מהמינוי. אם כך, למה שרון תומך בכך? מהם שיקוליו?
בד בבד עם התקדמות החקירות בחשדות השחיתות של משפחת שרון ועם התקרבותה של ההחלטה בדבר העמדתם לדין, החל תהליך מזורז של אימוץ עמדות שמאל קיצוניות על-ידי ראש הממשלה.
בדצמבר 2003 עוד אמר שרון כי "דין נצרים כדין נגבה ותל אביב". חודשיים לאחר מכן השלים "פניית פרסה" ואימץ את מדיניותו של מצנע, ה"טירון הפוליטי", בדבר נסיגה חד צדדית תחת אש.
כל ההתנהלות הקשורה לתוכנית ההינתקות הינה מוזרה ומותירה רושם כאילו נמצא שרון במירוץ עם הזמן.
ההתנגדות שעוררה התוכנית לא איפשרה לו להעביר אותה בכנסת ובממשלה. גם במרכז הליכוד לא היה לה כל סיכוי לעבור וכך נשארו לשרון אופציות של משאלים. במשאל עם כללי יש להצעות הללו סיכוי לעבור כשהתקשורת תומכת כרגיל בכל התקפלות וויתור. חסרונו של משאל כזה הוא בצורך בשינויי חקיקה ובהתארגנות שיארכו זמן רב. משום מה נדמה שהאופציה הזו נפלה כי לשרון אץ הזמן.
נשאר המסלול של משאל בקרב מתפקדי הליכוד. שרון בחר בו כי בטח בנצחונו, אך דאג ליצור לוח זמנים קצר ביותר - 3 שבועות הכוללים חגים.
החיפזון בקביעת תאריך המשאל משתלב במירוץ האמוק התמוה להעברת התוכנית, ובייחוד את נושא עקירת היישובים מהר ככל האפשר. מה ההגיון בזה? למה ההחלטה על תוכנית מדינית כל כך מכרעת מוכרחה לעבור במהירות שכזו? יש להניח כי גם אנשי שמאל התומכים בנסיגה היו שמחים לראות יותר שיקול דעת ופחות חפזון.
המהירות המוזרה הזו מצטיירת כבלתי טבעית. האם קיים לוח זמנים חשאי שמחייב את ראש הממשלה לעמוד בו? הרי לא היה קיים לחץ אמריקני לנסיגה חד צדדית, אלא להיפך. ארה"ב לא רצתה בכך ואף התנגדה לו בתחילה. תמורת ה"זכות" לקבל הסכמה אמריקנית לוויתור חד צדדי נאלץ שרון לוותר לאמריקנים בהקפאה מרחיקת לכת של בנייה ביש"ע ועקירת מאחזים. מה בער לו לדחוף את האמריקנים לכיוון הזה?
לאחר התבוסה המוחצת במשאל, שוב מתנהג שרון בצורה מוזרה. היה ניתן לצפות ממנו שימלא אחר תוצאות המשאל כפי שהצהיר במפורש מראש. כעת, שוב מנסה שרון להעביר באופן נואש את ההחלטה בממשלה כאחוז תזזית.
כשנכשלו נסיונותיו לשכנע את השרים המתנגדים לתמוך בתוכנית שנכשלה במשאל, החל להשתעשע ברעיון לפטר שרים סרבנים, בתחילה את שרנסקי ולאחר מכן את שרי האיחוד הלאומי. לאחר מכן צץ עוד רעיון מגוחך - לצרף עוד שרים לממשלה שישברו את השוויון.
שרון יודע שמאז שהתוכנית הועלתה על-ידו, התערערה מאד הקואליציה היציבה שבנה. אם התוכנית תעבור היא תתמוטט לבטח. הוא יודע שהליכוד בסכנת פילוג וששלטונו הפך רעוע ביותר. למה אם כן, הוא מנסה בכל כוחו לקדם את התוכנית שראשי מערכת הביטחון מתנגדים לה ושברור לחלוטין שתחמיר בהרבה את מצבנו הצבאי?
פירוק היישובים והבסיסים ובנייתם מחדש יעלה הון עתק ומדינות העולם הודיעו שלא יתנו אגורה לכך.
שרון אינו מסוגל להצביע על המקורות לכסף הזה. הנה עוד מרכיב בלתי סביר בהתנהגותו.
מצרים מתירה בגלוי את זרימת הנשק אל מנהרות רפיח תוך הפרה בוטה של הסכם השלום. למרות זאת ממשלת שרון מקבלת בהתרפסות את עומר סולימן - ראש הביון המצרי, המסוגל להפסיק את זרימת הנשק תוך יום. בנוסף לכך, מבקש שרון מהמצרים לקבל שליטה על עזה, קרוב מאד למרכזי האוכלוסיה שלנו, תוך שבירת הפרוז שבהסכם הקיים עמם. למה?
מה גורם לשרון להתנהג כאילו מישהו מכתיב לו לוח זמנים קשוח?
מה הקשר, אם ישנו, לחקירות המתנהלות נגדו?
מה יודע סגן השר צבי הנדל על קשרים מסוג זה? על סמך מה אמר כי" עומק הנסיגה כעומק החקירה"?
כל אזרח רוצה להאמין כי טובת המדינה נמצאת בראש מעיניהם של מנהיגיה. ישאל כל קורא את עצמו האם שרון עומד בקריטריון הזה.
אזרחים רבים שואלים בימים אלה: מי אתה אריאל שרון?
