את הרשימה הזאת נפתח בציטוט מהמדרש [ילקוט שמעוני]: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, רבי יצחק פתח [קהלת ז']: [כג] כָּל-זה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה - כיון שהייתי מגיע בה - הייתי דורש בה, חוקר בה ושואל בה; אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. המדרש הזה מתייחס לפסוק הראשון בפרשת השבוע שלנו, פרשת חֻקַּת [במדבר י"ט]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ב] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. בשנים קודמות עמדנו על השאלה מדוע, כאשר התורה מדברת על דיני פרה אדומה, היא קוראת לזה חֻקַּת הַתּוֹרָה. הסברנו שמזווית הראייה של השכל האנושי, מצוות התורה נחלקות לכמה בחינות; חוקים, עדוֹת, משפטים. משפטים, אלה מצוות שהשכל האנושי מחייב כגון לא תגנוב, לא תרצח וכו'. עדוֹת אלה מצוות שהשכל האנושי מסכים להן, כגון חגים וכו'.

חוקים אלה מצוות שהשכל האנושי אינו יכול להבין [רש"י]: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חֻקַּה; 'גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה'. שלמה המלך לא ניסה להרהר אחר המצווה הזאת, אבל ניסה להבין אותה, שהרי יש מצווה להבין את טעמי המצוות. הוא אכן הצליח להבין את טעמי רוב המצוות, היה חכם מאוד כידוע, אבל את המצווה הזאת הוא לא הצליח להבין והפסוק שמצטט ר' יצחק מלמד על כך. רבנו בחיי, אחרי שהוא מצטט את המפרשים ההולכים בעקבות המדרש הנ"ל ומסכים איתם באמרו: והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, מציע פירוש משלו, שחוק זה במשמעות של גבול שנקבע מלמעלה: אבל עיקר לשון חֻקַּה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצוות - חקים. וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם.

גם הפירוש הזה מתאים למדרש המצוטט לעיל, שכן לפני המימרא של ר' יצחק, אומר המדרש בעניין זה: אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. לכל גזרה יש גבול גזרה והרעיון הוא אותו רעיון; הרעיון הוא שחֻקַּת הַתּוֹרָה, על יסוד העובדה שהשכל האנושי הוא מוגבל בעצם מהותו, קובעת לאדם גבולות ברורים ליצר החקירה המקנן בו. וזאת, למרות שיצר זה הוא חיובי ביסודו ואף מקבל עידוד בתורה. כלומר, צריכים לחקור, אבל הנחת היסוד היא שהתורה קבעה גבול להשגה האנושית ואסור לנו לעבור את הגבול. רבנו בחיי מוצא עוד רמז למדרש של ר' יצחק שהפסוק שאמר קהלת / שלמה, מתייחס לפרה אדומה: אמר שלמה ע"ה: בכל אלה (- טעמיהן של מצוות אחרות) עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי; אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. והרמז שאכן הפסוק מדבר בפרה אדומה, ממשיך רבנו בחיי בפירושו: וְהִיא רְחוֹקָה בגימטריא = 341 = פָּרָה אֲדֻמָּה.

'חקיקה' זה מלשון 'גבול' אומר רבנו בחיי, אבל גם הוא מסכים שהפירוש הראשון למילה הזאת הוא מלשון חקיקה כפשוטה, חריטה על גוף קשה (או רך). בעצם, הוא מדבר על חקיקה בעולמות רוחניים: ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה כמצוטט לעיל. חקוק ומצויר למעלה בשמיים, אבל משם זה מקרין אל נפשו של כל יהודי. שהרי השמיים הם כינוי לרוחניות בעוד הארץ היא כינוי לגשמיות. היהודי מורכב מגוף ונשמה כאשר את הגוף הוא חווה ועל אודות הנשמה מספרים לו או שהוא לומד בספרים. מכיוון שהוא גוף, חומר החי בעולם חומרי, מהיכן יהיו לו הכוחות להתעלות מעל החומריות ולשמור על דבקות בתורה ומצוותיה שהן הרבה מעבר לרוחניות, הן אלוקות? התשובה היא, חֻקַּת הַתּוֹרָה.

לשאלה מדוע לדינים של פרה אדומה, שעם כל הכבוד זו רק מצווה אחת מתוך תרי"ג מצוות, קוראת התורה חֻקַּת הַתּוֹרָה, אומר בעל פירוש 'אור החיים' הקדוש: שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציווה ה' לאמור; כי קיום המצוה בלא טעם, יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא, וזה לך האות. ואולי כי לטעם זה רצה ה' שתימסר להם המצוה בדרך חוקה. כלומר, קיום מצווה שאין לה טעם המובן לשכל האנושי, ייתכן אך ורק מתוך ביטול הרצון האנושי בפני הרצון העליון. כידוע, המצוות כולן מקורן הוא ברצון העליון, אלא שלעתים קרובות הרצון הזה מתנגש עם הרצון של האדם הפרטי. במצוות שטעמן מובן - יכול האדם לכוף את רצונו לרצון העליון אבל את המצווה הוא יקיים, לאו דוקא מפני שכך רוצה הקב"ה, אלא מפני שהוא מבין. מבחן האמונה והביטול לרצון העליון, הוא במצוות שאין מבינים, בחוקים.

החקיקה נותנת כוח

החסידות הולכת צעד נוסף עם הרעיון הזה ואומרת שיהודי צריך לפעול בעצמו שגם את המצוות שהוא מבין, יקיים משום שהן גזירת מלך, שהן מבטאות את הרצון העליון. לא ששוללים את הצורך החיוני בהבנה חלילה; אדרבה, תורת החסידות מרחיבה ומעמיקה מאוד בגילוי טעמי המצוות, אלא שאסור באיסור מוחלט להתנות את קיום המצוות בהבנת טעמיהן. זהו המסר של חוקת התורה על-פי המפרשים כנ"ל, אבל החסידות מרחיבה ומבארת כי דווקא על-ידי קיום מצוות מתוך קבלת עול פשוטה במקביל להבנה העמוקה בטעמי אותן מצוות שאפשר לנו להבין, דווקא השילוב הזה מביא את האדם להתעלות רוחנית אמיתית. וכאן אפשר לשאול שתי שאלות: אחת, איך אפשר לחוות בנפש שתי תנועות הפכיות, הבנה עמוקה מצד אחד וקבלת עול פשוטה מצד שני? השאלה השנייה היא מהיכן לוקחים את הכוחות לעשות את העבודה הזאת?

יהודי חי בעולם הזה שלכאורה כולו גשמיות וחומריות, וכאן עליו לקיים את מצוות הבורא יתברך, למרות כל ההתנגדויות, מתוך הבנה עמוקה וקבלת עול בו-זמנית; איך אפשר להגיע לזה? התשובה היא, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שהיכולת הזאת חקוקה בנפשו של כל יהודי, חֻקַּת הַתּוֹרָה. החקיקה שעליה מדבר רבנו בחיי כנ"ל, תרמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה, החקיקה הזאת חקוקה גם בנפשו של היהודי, בנשמה שהיא חלק א-לוה ממעל, השוכנת בגופו ומחיה אותו. במילים אחרות, חֻקַּת הַתּוֹרָה זו לא רק מצווה שאין לה טעם, חֻקַּת הַתּוֹרָה זו גם חקיקה בנפשו של כל יהודי. חקיקה המעניקה לו כוחות לשמור על דבקות מלאה בה' יתברך ובתורתו, למרות כל הקשיים וההתנגדויות. דבקות שמעבר לטעם ודעת, דבקות מתוך מסירות נפש. ואכן, כידוע, לעתים קרובות מאוד נזקק היהודי לתכונה זו החקוקה בנפשו.

היינו יכולים לחשוב (בטעות) שרק בגולה הדוויה זה היה נכון, שרק שם היינו זקוקים לכוחות עילאיים כדי לשמור על דבקות בה' יתברך על אפם וחמתם של כל המתנגדים, אבל מתברר שהצורך הזה קיים גם היום ואולי אפילו ביתר עוצמה מכפי שהיה בגולה הרשמית. כי כעת, כאשר חיים ברווחה יחסית, קל מאוד להיתפס לאשליה שכבר אין צורך במסירות נפש על דבקות בחוקת התורה. הרי לכאורה, אף אחד אינו מפריע לנו ללמוד תורה ולקיים מצוות, אז מדוע וכלפי מי או מה תתבטא מסירות הנפש?! אלא שמול התנגדות גלויה כפי שחווינו במהלך ההיסטוריה, היה הרבה יותר קל לזהות מה שייך לחוקת התורה ומה נוגד לה. בימים ההם, יהודי נדרש לבחור בין שחור ללבן ובמצב כזה קל יחסית להחליט במה לבחור. במצבנו כיום, הגוון השולט הוא האפור, זה שמעורב משחור ולבן, וקשה מאוד להחליט מה לבן ומה להפך.

אולי נבין טוב יותר במה מדובר אם נתייחס למעצרו המתוקשר השבוע של רב מפורסם. נכון, הוא נעצר לאחר שסירב להתייצב לחקירה ושוחרר לאחר כמה שעות. אלא שנושא החקירה לה נדרש אותו רב ביחד עם רבנים אחרים, היא הסכמה שכתב לספר "תורת המלך" ועילה זו מתנגשת חמורות עם המסר העולה מפרשת השבוע שבה נעצר ונחקר. הרי גם מחבר הספר עצמו נעצר, נחקר ואף הובא לבית המשפט להארכת מעצר. למיטב זכרוני, השופטים לא מצאו שיש עילת מעצר והוא שוחרר לביתו ולעיסוקיו. בנסיבות אלו, על מה יש לחקור את כותבי ההסכמות לספר? האם מילות ההסכמה שלהם חמורות יותר ממילות הספר עצמו? אתמהה. כותב הספר וגם המסכימים לספרו טוענים, חד וחלק, כי מדובר בחוקת התורה, חוקה שאינה עומדת ואינה אמורה לעמוד למשפט בפני אדם כלשהו. אלא שהשקפה כזאת אינה מקובלת על אלה שמתיימרים להחליף את חוקת התורה בחוקים משלהם, ולעניות דעתי זהו המניע לאותו מעצר.

במקביל, פורסמו דבריהם של רבנים שאינם מסכימים עם פרסום הספר האמור והם, כמובן, לא כתבו הסכמות לאותו ספר. הם נימקו את אי-הסכמתם או אף התנגדותם לספר, בנימוקים דיפלומטיים או פוליטיים שאולי צריכים ואולי לא צריכים להתחשב בהם. אבל לא ראיתי שמישהו ישאל את אותם רבנים מה דעתם העניינית תורנית על האמור באותו ספר. שהרי מעבר לנימוקים של יחסי ציבור, שלא ראוי לפרסם דברים כאלה כי זה נראה לא טוב בעיני הגויים, כפי הציטוטים שקראתי מדבריהם, מה דעתם של אותם רבנים מפורסמים על האמור בספר עצמו, האם ההיסקים ההלכתיים של מחבר הספר תואמים לחוקת התורה או אינם תואמים? זה שהעיתונאים לא שאלו את השאלות האלה - זה מובן וצפוי, אבל דומני שמצד חוקת התורה, יתאים לנו מאוד לשמוע מהם תשובה ברורה לשאלה הנ"ל. כי הרבנים אמורים להיות נושאי הדגל של חוקת התורה ובלי פשרות.