מדינה בהפרעת חרדה

מי אמר כולם נגדנו ולא קיבל? ביבי נתניהו. הוא חש כל-כך "בבית" בסטטוס "כל העולם נגדנו", עד שכאשר הסטטוס הזה לא שם, ביבי כבר ידאג ליצור אותו. איש המכירות של רים מוכר לישראלים שצובאים על רימיקאה את סחורת המסכנות והגטו ואת "מתני אשוויץ" מ"להתקרבן בגדול".

ביבי היה במיטבו לאחר הרצח באיתמר, הוא דיקלם את המילים הנכונות מתוך מרכז הבקרה של האמיגדלה היהודית הגלותית, זו ש"אחראית על תגובות רגשיות במצבי סכנה", כולל "העולם שותק כשיהודים נרצחים" שביבי כל-כך אוהב (כשפלשתינים נרצחים בפצצת טון מהאוויר זה משום שהם בחרו חמאס, ובגלל זה הם גם בדיאטה). האמיגדלה מצויה בעומק האונה הרקתית במוח של בעלי חוליות מורכבים, ולנו יש חוליות בנות 2000 שנה הכוללות רדיפות, פוגרומים ואינספור הוכחות הצרובות בדנ"א היהודי למניפסט "אנו מאשימים"; האמיגדלה מקושרת עם תגובות רגשיות למצבי סכנה ותגובת "הילחם, ברח או קפא" (הכרז מלחמה על מצייני הנכבה, מצא סבתא פולנייה עם דרכון זר ובקש ממנה טובה, או קפא מדינית) משויכת לה.

הדבר החם הבא הוא לאסור אכילת זיתים (פרי יוזמת ישראל ביתנו + ביבי-לחיץ) בחוק, אך ורק משום שזיתים מקושרים אסוציאטיבית עם יונת השלום. כאותו ילד אשר נשכב על רצפת הקניון בכוח ולא זז משם, כך ביבי נאחז ברגבי הקודש של המורשת היהודית המחייבת (ואבא), ואינו מאפשר לאובמה להוביל אותו אל השמש שבחוץ. מקום תחת השמש? מי שיש לו מקום אמיתי תחת השמש לא מבקש מהשמש שתכיר בקיומו. הוא פשוט נהנה מקרניה, לא מסתתר מתחת לשולחן המשא-ומתן, מפחד פן יאלץ להסב לו, ולאכול את החרוסת המרה של "פתרון הוגן של הסכסוך" (מי הזיז את הסכסוך שלי?), שלא להזכיר את היוזמה הסעודית (טפו).

כשאין טרור וחייבים להרגיש נרדפים בשביל האדרנלין הגלותי, מכנים את היוזמות המדיניות "צונאמי", ועושים ריטוש פוטושופ לכל חלק באותו "צונאמי" שאינו עומד בתו התקן הרדיפתי (הידעת? יוזמת השלום הסעודית מציעה פתרון מוסכם לבעיית הפליטים); הכל בשביל התחושה המוכרת של רדיפות, ושיהיה מה ללמד את הדורות הבאים במקום העמודים האסורים שנמחקו מספרי ההיסטוריה; מרוב עיסוק ב"רודפים אותנו" ומשימות ביטחון חשובות (גברות קשישות במשט שלום), אנו שוכחים זוטות לא חשובות כמו "ילדים, האם תוכלו להגיד מה עושה ספינת סמי עופר באירן?", וממשיכים להתעלם מכל ניסיון להעיר אותנו עם מטלית לחה של מסמך שלום מחלום הבלהות שאנו דואגים לעבות (ריבוי טבעי). את יונת השלום נסובב כתרנגול כפרות לאור מחיאות הכפיים של הקונגרס, עד שתאמר "לא רוצה אני". הכי חשוב זה לא ליזום יוזמת שלום, כדי שכל יוזמה שתוצע, תיכפה עלינו הר כגיגית כסוג של גזירת שמד לתהליך השלום הנצחי שאנו מנהלים זה עשרים שנה (נצח ישראל לא ישקר, אלא רק יקמבן), הכל כדי שתהיה סיבה לבכות על נהרות בבל (עכשיו הבנו מה הספינה של סמי עופר עשתה שם).

אם נמשיך לראות בכל יוזמה מדינית צורה מתוחכמת של טרור, נתעורר ב-1 בספטמבר למשחק חילופי תפקידים עם הפלשתינים, ונהיה אלו ש"החמיצו הזדמנות". אבל בגלל שמחקנו את הדפים האסורים מספרי ההיסטוריה, אנו אפילו לא זוכרים מה קורה לסרבני תוכניות חלוקה. שניזכר?