|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
יזכור עם ישראל, אין רע בכך
|
לא כדאי לריב על נוסח ה'יזכור', זו מלחמה שכבר מזמן הסתיימה בהסכם שלום
|
קשה להבין מאין התלקח פתאום הקרב הישן נושן על נוסח ה'יזכור', כאילו קמו לתחייה שנות ה-50 של המאה הקודמת. במאה הקודמת אכן חלק מן היהודים הכופרים באלוהים היו אדוקים בכפירתם וקנאים לה יותר משהיו המאמינים באלוהים דבקים באמונתם. הם חיברו נוסח חדש משלהם להגדה של פסח שיש בו רק אדם ואדמה ולא חלילה איזשהו רמז לשם שמים, הם עבדו בשדה ביום הכיפורים ביתר כוח וזיעה, במין התלהבות שבקדושה לקיים בהידור את מצוות הכפירה, הם סילקו מקיבוציהם ויישוביהם כל זכר לתפילה ולתורה, דקדקו מאוד במצות לא תעשה כל מלאכה באחד במאי, ונלחמו בחרון אף להציל את ילדי ישראל מציפורני החינוך הדתי ולגזוז את פאותיהם של ילדים עולים. אבל הימים האלה עברו כבר מזמן. החילוניות של היום כבר לא קנאית כל כך ולא פוחדת כל כך מהצל של עצמה. הכופר של היום מרשה לעצמו לכפור גם באלוהי הכפירה עצמם. כמעט בכל מעוזי הכפירה והחילוניות של אז קיימים היום בתי כנסת פעילים, ברבים מהקיבוצים החילוניים מגישים היום אוכל כשר - אומנם לא מעודף דתיות אלא משיקולים כלכליים - אבל בלי גועל ובלי זעזוע, ופה ושם גם בחיבה. נוסח ההגדה המסורתי חזר לשולחן למרות, ואולי דווקא משום, הצליל הישן והזר שבו והשפה הארמית הבלתי מובנת. בלוויות שוב אומרים קדיש כמו שנהגו יהודים מדורי דורות. אי שם בשנות ה-70 או ה-80, אולי לרגל פרישתה של שולמית אלוני לגימלאות, המלחמה הנרגזת והנרגשת בכל דבר של מסורת יהודית הסתיימה בהסכם שלום נינוח למדי. המחלוקת לא נעלמה כמובן. היא ניטשת עדיין בכל עוז בשאלות מהותיות וקשות כמו מיהו יהודי, או שאלת הנישואין והגיטין ומעמד בתי הדין הרבניים, אבל הקרב הקנאי על נוסח ומסורת כבר יצא מזמן מן האופנה. כבר הפסיקו אפילו לבלוש אחרי חרדים שעומדים או לא עומדים בצפירה של יום הזיכרון. נניח לחוקרים וסוציולוגים, או לפרשנים פוליטיים מתוחכמים, את השאלה מה קרה עכשיו, מי ומדוע התעורר פתאום ארבעים שנה אחרי שגם צה"ל - כמו הקיבוצים וכמו החברה החילונית ברובה - חזר והנהיג את הנוסח המסורתי של יזכור, ואיך הפילו את זה על הרמטכ"ל גנץ המסכן שאין לו יד ורגל בעניין. לנו לא נשאר אלא להמליץ שלא להיגרר לקרב המיושן הזה ולא ללבות את הרמץ של אש שכבר כבתה מזמן. מי שמתעקש להוציא מקברו את ברל כצנלסון ולדבוק בנוסח החדש מודל 1920, תנו לו את מבוקשו. יזכור עם ישראל גם הוא נוסח יפה. ככל שלא יתלקח על זה ריב אידיאולוגי חוצב להבות, כך מהר יותר ישוב הנוסח המסורתי למשול בכיפה. |
| תאריך:
|
10/07/2011
|
|
|
עודכן:
|
10/07/2011
|
|
אורי אליצור
|
|
יזכור עם ישראל, אין רע בכך
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
קורןנאוה טבריה
|
10/07/11 03:12
|
|
|
|
2
|
|
עין צופיה
|
10/07/11 11:10
|
|
|
|
3
|
|
אני זוכר את שקריו
|
10/07/11 12:09
|
|
במאמרה, "מדינת הלכה למעשה", קובלת מרב מיכאלי, ובצדק רב, על התפרקות המדינה, אשר אצלה סמכויות יסוד (כגון שפיטה ועיצוב דמות המדינה) לרבנים, מסמכותה. אך התפרקות המדינה מסמכותה לא באה לידי ביטוי אך ורק באצילת סמכויות שהן מטבעה של המדינה לאחוז בהן - לרבנים. התפרקות המדינה מסמכותה באה לידי ביטוי גם בהאצלת סמכויות של שיטור ושלילת חירות למערכת הכפייה הפסיכיאטרית.
|
|
|
|
|
פרשת מעצרו של אילן גרפל במצרים הוכיחה פעם נוספת עד כמה רחוקה המציאות המזרח תיכונית מן הפנטזיות האוטופיסטיות של הנשיא האמריקני, אובמה: בתוך חודשים ספורים, הפכה מצרים למדינה ששולט בה כאוס מוחלט, עם כלכלה קורסת, חונטה צבאית אנטי-ישראלית המפלרטטת עם חיזבאללה וחמאס ועומדת בפני גל איסלאמי חזק המאיים לשטוף את המדינה. כל הפנטזיה השמאלנית על "אביב העמים" ומראות נוסח קריסת הקומוניזם ב-1991, הופרכו כלא היו.
|
|
|
|
|
בעוונותי הרבים, אני משתמש באוטובוסים בתל אביב. מה לעשות, אף אחד אינו מושלם. היום (א', 10.7.11) יש לי סיבוב ארוך למדי, המתחיל בביתי ברחוב בלוך, נמשך ברחוב חומה ומגדל, עובר לאזור איצטדיון בלומפילד, משם לסביבת מגדל שלום, הלאה לכפר המכביה וחזרה הביתה.
|
|
|
|
|
"אני יודע שאוצר המילים שלו כולל 600 בלבד", אמר אבא אבן על רפאל איתן, "אבל למה הוא מתעקש להשתמש רק ב-200?" נזכרתי באמירה העוקצנית הזאת כאשר ראיתי בסוף השבוע (8.7.11) את שני העמודים הקבועים של סימה קדמון בידיעות אחרונות. כי לא משנה מה יקרה בשבוע היוצא - שני העמודים הללו יהיו תמיד, לעולם ועד ולנצח נצחים בכיוון אחד ויחיד: נגד בנימין נתניהו בפרט ונגד ממשלתו בכלל.
|
|
|
|
|
כבר כמה חודשים שאנחנו רואים בתקשורת הפגנות על הפקעת מחירי הקוטג', מחיר תשלום הדלק שעלה לבלי הכר, וכמובן הפגנות של סטודנטים שזועקים להורדת שכר הלימוד, אלפי צעירים טובים, מלח הארץ, נאבקים באופן דמוקרטי על זכותם ללמוד בכבוד במדינת ישראל של 2011. גם אחרי 64 שנים, אנחנו ממשיכים להיאבק באופן לגיטימי ודמוקרטי על הזכות שלנו ללמוד בכבוד במדינה הנכספת. אבל כמו שזה נראה עכשיו, גם הלימודים, כמו הבריאות - רק לעשירים! אנחנו חיים את המאבק לחיות בכבוד בכל רגע. מאחורי הסיסמאות, השלטים והצמיגים הבוערים, חסימת הכבישים ומחאות הפייסבוק מסתתר כנראה גם מאבק אנטי-חברתי. מאבק שהוא צר. מאבק שאם יצליחו בו, הפערים החברתיים במדינה רק יגדלו, יתרחבו וישאירו הרבה מאיתנו מאחור.
|
|
|
|
|
