הטיעון הפסול של הפרקליטות

יש פסקי דין שפשוט מרגיז לקרוא אותם, ופסק דינו של יגאל מרזל בנושא מסירת נתוני עסקות הטיעון הוא אחד מהם. לא בגלל התוצאה, אלא בגלל מה שהביא את מרזל אליה: הברדק בפרקליטות.

מרזל מתאר בפסק דינו מצב בו הפרקליטות מעולם לא טרחה לערוך מעקב אחרי עסקות הטיעון שהיא חותמת; אין לה הגדרה אחידה למושג "הסדר טיעון"; אין לה צורת רישום אחידה; הרישום הממוחשב לא תמיד משקף את הנתונים הנכונים הקיימים בתיק; ולמרות שבמרץ 2010 החליטה ועדת השרים לחקיקה להקים צוות שיטפל בכל היבטי עסקות הטיעון, עוד אין המלצות כאלו.

מה שאולי הכי מקומם הוא הצפצוף של הפרקליטות על מבקר המדינה. לפני עשר שנים התריע המבקר על אי-קיום ההנחיה בדבר מעקב של פרקליטי המחוזות אחרי עסקות הטיעון בתחומי שיפוטם, אך דבר לא נעשה. סליחה, כן נעשה: הוקם אותו צוות שהוזכר בפיסקה הקודמת. אבל בשורה התחתונה, אנחנו ב-2011, והליקויים עדיין איתנו.

מותר לחשוד, שלא מדובר בברדק הרגיל של הביורוקרטיה הישראלית אלא בגרירת רגליים מכוונת. אין דבר שמעורר יותר ביקורת ציבורית על הפרקליטות מאשר עסקות הטיעון, שלעיתים מקוממות בחוסר הצדק ובחוסר ההיגיון שלהן, ובאופן כללי נראות כמגמה של סימון V על עוד תיק במקום לבררו כיאות. יש גם לא מעט מקרים בהם נאשמים מסכימים לעסקות טיעון ומודים בעבירות שלא ביצעו, רק בשביל לחסוך זמן, כסף ועוגמת נפש, וכדי למזער את הסיכון שבניהול המשפט עד תומו.

לפרקליטות יש אינטרס ברור מאוד שהציבור לא יוכל לעקוב אחרי מעשיה בתחום זה. רק זה עוד חסר לה: שמישהו ינתח את הנתונים ויגיע למסקנות כגון מי הם הפרקליטים שהכי ממהרים לחתום על עסקות או מה הם העונשים שנפסקים במסגרתן. שלא לדבר על הסכנה האמיתית: אם המידע על העסקות יהיה נגיש, עוד עלול להיווצר מצב שהן ייבחנו לעומקן.

לאור כל זאת, אין פלא שהפרקליטות ממש לא ממהרת ליישם את הנהלים שלה עצמה, וממש לא ממהרת להכניס רישום מודרני, אחיד ומסודר לתחום עסקות הטיעון. כי מה שהפרקליטות יודעת לדרוש מאזרחי המדינה - היא יודעת יפה מאוד לא לדרוש מעצמה.

עוד הערה, והפעם לשופט מרזל: קשה להבין את הצדק שבהטלת הוצאות של 7,500 שקל על העותרים. הם ביקשו לקבל מידע שאמור היה להיות זמין, ואין זו אשמתם שהוא אינו קיים. העותרים גילו נכונות להתפשר והורידו עוד ועוד את בקשותיהם, אך הפרקליטות עמדה בשלה וקבעה שאינה יכולה למלא אותן. אזרח המבקש לקבל את המידע המגיע לו, לא צריך גם להיכשל וגם לשלם - פשוטו כמשמעו - על מחדלי הרשויות.