לאחרונה, בעקבות נאומי נשיא ארה"ב אובמה באיפא"ק ונאום ראש ממשלתנו ביבי נתניהו בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, עלה גם נושא הנוכחות הצבאית-ישראלית בבקעת הירדן. כאשר יש לזכור שהנושא הוא רק מרכיב אחד בסוגיות הביטחוניות בשאלת הגבולות.
ראשית, הבה ונגדיר את
המונח - "בקעת הירדן" מתייחס לאזור בשולי רכס ההר הגובל בנהר הירדן, הזורם מצפון לדרום ומחבר את הכנרת עם ים המלח. אולם כשאנשים מדברים על בקעת הירדן, הם בדרך כלל מדברים על רצועה רחבה הרבה יותר – על אזור התחום מצפון ומדרום על-ידי הקו הירוק, ממזרח על-ידי הגבול הירדני, וממערב על-ידי כביש 80, המכונה כביש אלון. אזור זה כולל את בקעת הירדן עצמה, את חופי ים המלח ואת השוליים המזרחיים של רכס ההרים. על 27 יישוביה ו-7,000 תושביה, המונח "בקעת הירדן" מתייחס לאזור זה.
בקעת הירדן תמיד נהנתה ממעמד מיוחד ביחס להסדרים המדיניים. מדינת ישראל תמיד ראתה בה אזור חיץ כנגד האיום ממזרח (ירדן ועירק). אך רבים טוענים כיום, שעמדה זו שוב אינה רלוונטית לאור הסכם השלום עם ירדן ומחיקת האיום הצבאי מצד עירק.
אך עדיין, דמויות מפתח ישראליות – כמו ראש ממשלת ישראל לשעבר והיום
בנימין נתניהו וחלק מממשלתו, כמו השרים בוגי יעלון ובני בגין - עדיין מייחסות חשיבות ביטחונית לבקעת הירדן, על הצורך בעומק אסטרטגי ומדברות על ההתנחלויות בה כגוש התנחלויות שצריך להישאר בתחומי ישראל במסגרת הסכם מדיני. ולעומתם יש כאלה הסבורים שדי לנו בנוכחות צבאית לאורך זמן כדי להגן על ריבונותנו. ויש כאלה שסבורים כי למען הסכם שלום-קבע, בר-קיימא וסוף הסכסוך, אנו צריכים לוותר על בקעת הירדן.
אם נחזור לעבר בדיונים על הסכמי השלום, אז לדברי יודעי-דבר שהשתתפו בממשלת ברק, בשיחות השלום בקמפ דייוויד על סידורי ביטחון ועל כוח רב-לאומי, הישראלים סברו שהם הגיעו לפתרונות שישמרו על האינטרסים הביטחוניים החיוניים ביותר של ישראל גם ללא ריבונות בבקעת הירדן. לדבריהם, לישראלים היה ברור כי דרישה לריבונות ישראלית בבקעת הירדן היא דבר שהפלשתינים לא יוכלו להסכים לו ואכן, הנה כבר בתגובה לדברי נתניהו בביקורו האחרון בבקעה, הצהיר סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלשתיני, כי "אין פתרון מלבד הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67', ואין מדינה פלשתינית בלי בקעת הירדן".
אך מן הראוי להזכיר, כי לפני למעלה מ-40 שנה, כאשר יגאל אלון סיכם את תוכניתו ל"גבולות בני הגנה", הוא ציין בפשטות כי אם ישראל מעוניינת שהאזורים שממנה היא נסוגה לקווי 67' יישארו מפורזים, עליה להשאיר בידיה את בקעת הירדן. אלון כתב את תוכניתו, הנושאת את שמו, אך עקרונותיה בחלקם, ואולי כולם, רלוונטיים יותר מתמיד. ומכאן הדילמה בנושא.
האיום והצורך בביקורו לא מכבר בבקעה, טען נתניהו, כי ישראל לא תוכל להגן על עצמה ללא נוכחות צבאית ישראלית לאורך הגבול, והוסיף כי ללא נוכחות של הצבא הישראלי באזור, ישראל לא תוכל למנוע הברחות של אמל"ח וטילים לשטחים, ולא תוכל למנוע כניסת מחבלים ומתאבדים לשטחה.
איום נוסף הוא, חולשת הממלכה הירדנית והסכנה ליציבותה, שעלולה להביא אליה ו/או דרכה, כוחות ואמצעים מצד אירן ואולי גם מסוריה, להשתלט על הממלכה ולאיים על ישראל ממזרח דרך המדינה הפלשתינית המפורזת אם זו תקום.
אמנם הצבא הירדני, יש להניח, יוכל לסכל מעבר של חוליות אל-קאעידה מעירק ומסוריה, כפי שעשה בהצלחה יתרה בספטמבר השחור בשנת 70', אך ברור שנסיגה ישראלית מבקעת הירדן תיתפס בקרב ארגוני הטרור העולמיים, כמו הג'יהאד האיסלאמי, כפריצת השערים לגדה המערבית ורמת הברחות האמל"ח והלוחמים יגברו במידה כזו שגם הצבא הירדני יתקשה להתמודד עימה. עדות לכך הייתה התשתית שהניח אל-קאעידה בירדן ב-2006 וההתקפה שלהם נגד המלונות ומוסדות הממשל שאין לבטלו כליל.
ויתור על בקעת הירדן יאפשר גבול משותף של ירדן עם הפלשתינים. הדבר יכול להוביל באופן ישיר להתגברות של אקטיביזם שלילי של האיסלאם הפלשתיני נגד הגדה המזרחית. מגע ישיר זה עלול להגביר את יכולתם להתחמש בחשאי לצרכי טרור נגד ישראל וליצור את התנאים הנוחים להשתלטות על הממלכה ההאשמית בעתיד.
בנוסף, אין איש יכול לנבא כיום כיצד ישליך, הן על ישראל והן על ירדן, מה שיתרחש בעירק הנתונה
תחת השפעה אירנית-שיעית לאחר נסיגת כוחות ארה"ב. ידוע היום שאירן מנצלת את הטלטלה במזרח התיכון להעמקת חדירתה לארגונים ומדינות.
העובדות לאשורן הפלשתינים רואים בבקעת הירדן את עתודת הקרקע היחידה שעשויה לשמש למדינה הפלשתינית לקליטת אוכלוסיה גדולה הצפויה מריבוי טבעי ומקליטת פליטים. כמו-כן, הפלשתינים רואים בשליטה על גבולותיהם היבט חשוב של ריבונות וגם הכריזו על כך.
הנשיא
ביל קלינטון בזמנו, הציע כי המדינה הפלשתינית שתקום, המוגבלת בחימוש, תהיה מדינה לא-צבאית (non-militarized state). הנשיא קבע כי תהיה לישראל נוכחות צבאית משמעותית בבקעת הירדן למשך שלוש שנים ונוכחות סמלית באתרים מוגדרים למשך שלוש שנים נוספות. כמו-כן ניתנו לישראל שלוש תחנות התראה לתקופה של עשר שנים עם נוכחות של קציני קישור פלשתינים.
על בסיס הצעות בעל-פה של ישראל, שנעשו בסוף פסגת קמפ דייוויד ביולי 2000, משתתפי צוות המשא-ומתן מצביעים על מתווה קלינטון מ-23 בדצמבר 2000, שאושר על-ידי ישראל, וקרא לסיפוח ישראלי של 4%-6% משטחי הגדה המערבית, שטח שאינו תואם את הסיפוח הישראלי של בקעת הירדן.
יתר על כן, גם יוזמת ז'נבה הגדירה את בקעת הירדן כחלק מהמדינה הפלשתינית, אולם הותירה אותה כאזור האחרון שממנו תיסוג ישראל. בנוסף להצבת כוחות בינלאומיים בתחומי המדינה הפלשתינית, יוזמת ז'נבה מצהירה כי "ישראל תותיר נוכחות צבאית קטנה בבקעת הירדן שתהא תחת סמכות הכוח הרב-לאומי ותחת הסכם מעמד הכוחות של הכוח הרב-לאומי לתקופה של 36 חודשים נוספים".
בעקבות הסכמי אוסלו שראשיתם ב-1993, כבר אז חלו הבקיעים הראשונים בקונצנזוס המדיני לאומי. מי שזוכר, דובר שם על "עזה ויריחו תחילה", הסכם שעל פיו בהמשכו יעברו שטחים נרחבים בבקעה.
היה אומנם כעס על אובמה על כך שלא ציין בנאומו נוכחות ישראלית בבקעת הירדן, אבל התעלמנו מכך שראש ממשלת ישראל (!!!) כבר ויתר למעשה על היישובים בבקעה - באומרו שהוא משאיר נוכחות "צבאית" (ולא אזרחית!) ולא רק זאת, אלא שהוא לא ציין "לתמיד" אלא "לאורך זמן". לכמה זמן הוא מתכוון? אין אנו יודעים.
מסקנות והמלצות אם המטרה של הממשלה להציע במשא-ומתן פירוז מוחלט של המדינה הפלשתינית, וסגירתה מכל הצדדים כולל ממזרח, עד כדי חנק ולעמוד על כך - להערכתי, לא יהיה כל הסכם, ואם אכן הוא יהיה בתנאים אלה, הוא יהיה שברירי ויתפרק, קרוב לוודאי, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.
ואם אני למשל הייתי פלשתיני, גם אני לא הייתי מסכים, ופועל להקים קול זעקה קבל עם ועולם ומגייס תמיכה בינלאומית נגד הצעה זו. גם בראייתם של הפלשתינים, הדרישה שהמדינה הפלשתינית כמדינה מפורזת תותיר אותם עם מדינה עלובה ולא ישות מדינית רצינית, יכולה בעתיד הנראה לעין לפגוע במדינת ישראל.
לכן יש להגיע במשא-ומתן, שייתכן שיתקיים סוף-סוף, לשאלת הגבולות עם רעיונות יצירתיים, כמו למשל: ביטול עניין הכוונה להחלפת שטחים ביחס 1:1 שעומד על הפרק, כנגד ויתור על נוכחות הכוח הצה"לי ופינוי היישובים בבקעה.
או לחלופין לחזור על הרעיונות וההצעות הישראלים, שהועלו במהלך המשא-ומתן על הסדר הקבע שהתנהל בשנים 2001-1999, שבהן הציבו את בקעת הירדן ברמות שונות של שליטה ישראלית, כשחלקה מסופח למדינת ישראל וחלקים אחרים בה נותרים תחת שליטה ישראלית באמצעות הסכמי חכירה ארוכי-טווח, מתוך הבנה שבסופו של דבר יועברו שטחים אלה לריבונות פלשתינית מלאה (הצעות אלה נדחו על-ידי הפלשתינים בזמנו, אז יש לנסות שוב).
מבחינת הביטחון נטו - כמובן שבכל הסדר שיהיה אין לוותר על מתקני ההתראה ואמצעי מודיעין למיניהם, לרבות השליטה האלקטרו-מגנטית והשליטה האווירית, אשר יענו על הצורך בתגובה מיידית והולמת. ושצה"ל יחזיק כוחות ואמצעים משמעותיים בבקעת הירדן, ברמה מספקת שגם יוכלו להגן על עצמם וגם כדי לקדם פני איום ממזרח, וזאת במשך עשר שנים, עד שיכון מצב השלום המלא: מחצית התקופה במצב הקיים, ומחציתה תחת ריבונות פלשתינית או בינלאומית.
אפשרות נוספת שאין לפסול אותה על הסף היא שהביטחון החיצוני בבקעה יושתת על כוח בינלאומי, כפי שיוגדר בהסכם הקבע, שיתפרס לאורך הירדן וישלוט גם במעברי הגבול החיצוניים של המדינה הפלשתינית. בכוח זה תהיה גם נוכחות ישראלית.
קו הגנה נוסף בפני חדירת מחבלים ואמל"ח מהמזרח הוא כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית עצמה, שיש להם עניין רב בשמירת השקט מפני טרור פנים וחוץ, והם הוכיחו בשנים האחרונות את יכולתם. קו זה, ביחד עם הקו הירדני שגם לו יש עניין ביצירת השקט, מהווים חיץ נוסף.
לסיכום כולנו היינו רוצים שבקעת הירדן, על יישוביה ואזרחיה היקרים, יישארו במקומם בבקעת הירדן בכל הסכם שלום קבע שיושג, אך אי-אפשר גם וגם ולרצות הכל.
כיום, לא נראה באופק הקרוב שיתנהל משא-ומתן, מאחר שנראה כי הפלשתינים קבעו לעצמם אסטרטגיה לפנות לאו"ם ולקבל תמיכה כמדינה על כל השטח מהקו הירוק ומזרחה, בלי משא-ומתן וללא התחייבות וויתורים מצידם, הכל כדי שיוכלו להפעיל מנופי לחץ על הקמת מדינה עצמאית.
אך אם כל תנאינו יתקבלו ויהיה מוסכם וייחתם הסכם שלום קבע בגיבוי ובערבויות הקהילה הבינלאומית, אפשר לחיות גם בלי הבקעה כשם שכך חיינו לפני 67'.
יש גם לזכור, כי בעידן שלנו, בתקופת ריבוי כלי נשק תלול מסלול, טילים בליסטיים ורקטות, חשיבותם של גבולות ברי-הגנה פוחתת והסכם שלום בר-קיימא הוא התרומה לביטחון.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
