פולארד: רוצו לראות

ברוך, מאופר בצלמו כדמותו של פולארד: מזוקן ועם שיער גולש בעורפו (למרות שבחייו החוץ-בימתיים הוא בכלל מגולח וקירח), מצליח במשחקו המשובח, בבימויו של רועי הורוביץ, להעביר לתודעתך מה שלא עלה בידי פולארד ב-26 השנים שחלפו מאז כליאתו: את גירסתו לפעילותו כמרגל-מתנדב למען העם היושב בציון ואת הרציונל שמאחוריה. מה שבטוח הוא, שמרבית הישראלים לא היו ערים לגירסתו, הן מפני שממשלות ישראל התעלמו במשך שנים ארוכות מקיומו, והן מפני שמערכת המשפט האמריקנית סובבה את פולארד בכזב לא יסולח: במקום לערוך משפט כדת וכדין, עם שופט וחבר-מושבעים, פיתו אותו לחתום על עסקת טיעון, תמורת הבטחה מפורשת כי יקבל עד 20 שנות מאסר. פולארד התפתה ("בטיפשותי", הוא מודה בהצגה) – ו'אכל אותה בגדול', עם גזר-דין חסר-תקדים: מאסר עולם בלתי קצוב (בעוד שאחרים שריגלו בארה"ב לטובת מדינות אויב נדונו לכל היותר עד 14 שנות מאסר, ותקופת מאסרם קוצרה, ואילו הענישה בגין ריגול למדינה ידידותית הסתכמה ב-4-2 שנים).

כבר בתחילת הדרמה מסביר פולארד כי נגרר לפעילות הריגול כשנוכח בעבודתו כמנתח מודיעין ימי עבור צבא ארה"ב, שהאמריקנים מסתירים מישראל באופן שיטתי מידע צבאי חיוני לבטחונה, וזאת למרות ההסכם להפעלת אוטוסטראדה של הזנה הדדית של מידע מודיעיני בין שתי המדינות. פולארד תוהה בפני הממונים עליו על הסתרת המידע הגורלי מישראל, ונענה בהתחמקויות בנוסח "אל תהיה נאיבי". פולארד, כמי שהדאגה לשרידותה של מדינת ישראל מכרסמת בו, וכמי ש-70 מבני משפחתו נרצחו בשואה, מחליט לצלם את המידע המודיעיני החיוני, ומתחנן בפני נציגים ישראלים שיטלו אותו ממנו. תשלום מעולם לא ביקש בגין שירותיו המועילים (ששימשו מאוד את בטחון המדינה), ובקושי הסכים שיתחבו לו ליד 2,000 דולר לחודש "לכיסוי ההוצאות".

המחזאי ויקטור גורדון, יהודי מדרום אפריקה, שהקדיש שלוש שנים מחייו לחקר פרשת פולארד, והגיע לתובנות מדהימות מבחינת ההתנכרות כלפיו מצידן של מדינת ישראל ויהדות ארה"ב, חשף בעבודתו ממצאים מטריפי-דעת: לא רק שמערכת המשפט האמריקנית סובבה אותו בכחש, אלא גם מדינת ישראל, שלמען בטחונה פעל. לאחר שהישראלים השתכנעו מאיכות החומר המודיעיני שלא תסולא בפז, לחצו עליו להזרים אליהם עוד ועוד מסמכים, וכדי לעודד אותו להגביר תפוקתו הבטיחו לו שהכינו למענו נתיב מילוט למקרה שייתפס, שפתחו לטובתו חשבון בנק שאליו מוזרם כסף רב שיספק אותו כל ימיו, ועוד בדיות שהתבררו כסיפורי סבתא. כשהבחין ברגע האחרון כי האמריקנים עלו על עקבותיו, הוא נמלט למקלט הבטוח שבשטח האקס-טריטוריאלי של שגרירות ישראל בוושינגטון, אך הממונים בירושלים הורו בציניות אכזרית לבכירי השגרירות להשליכו החוצה, ישירות לידי סוכני ה-CIA.

ההתעללות נמשכה גם לאחר שנתפס: סניגורו, כך התברר באיחור, היה ממוצא לבנוני, והוא 'שכח' לערער על גזר-הדין הנורא מכל. ולימים, כשהתחנן לעזרתה הכספית של ישראל לממן טיפולים רפואיים במחלתה הקשה של רעייתו, נענה בסירוב ציני. בשלב מסוים התבטא בכיר-מפעיליו כי היה ראוי "לתקוע לו כדור בראש", כדי לסיים ב'טוב' את הפרשה הכאובה.

המונולוג ששם המחזאי בפי פולארד-ברוך, קורע לב, אך איש אינו יכול להכחיש ולוּ פרט קטן ממארג העובדות שמעלה פולארד. ממעמקי התא ומעומק הלב הוא זועק אל 'חבר המושבעים' שלו, ומציג את גודל הכחש: כך למשל מתברר ששר ההגנה האמריקני באותה עת כספר ויינברגר, העביר לשופט בעת הדיון בעסקת הטיעון הנפשעת, מסמך כוזב, שבו נטען כי פולארד אחראי להסגרתם של 40 סוכני מודיעין אמריקנים לשלטונות הרוסים, אשר תלו את כולם. לימים נחשפו שני סוכנים אמריקנים שריגלו עבור הרוסים, והתברר כי הם - ולא פולארד – הסגירו את הסוכנים האמריקנים ואחראים לתלייתם. אמת זו לא שיפרה במאומה את מצבו.

פולארד, באמצעות המחזאי גורדון, הבמאי הורוביץ, והגדול מכולם רמי ברוך, מבקשים להעביר לכל אורך ההצגה את המסר שפולארד-ברוך זועק מספר פעמים לאורך הדרמה המרגשת: "אני דורש משפט צדק. מעולם לא זכיתי למשפט צדק. מאשימים אותי בבגידה חמורה, מהחמורות בהיסטוריה. אבל כולכם יודעים שלא בגדתי. לא העברתי סודות אמריקניים. מסרתי רק סודות שאתם האמריקנים מנעתם, בניגוד להסכם, מישראל. נכון, ריגלתי. אבל זו אינה בגידה. לא בגדתי".

בראייה רחבה, הוא באמת לא בגד. הוא ריגל. הוא מסר לישראל מידע קיומי שנשלל ממנה בניגוד להסכם עימה, בשל ציניות מרושעת, ואינו נוגע כלל לבטחונה הלאומי של ארה"ב, ו/או לפעילות סוכניה בעולם הרחב. זהו ריגול, לא בגידה. הוא לא הסגיר סודות אמריקניים. ועל ריגול, ובוודאי לטובת מדינה ידידותית, לא מקבלים מאסר עולם בלתי קצוב. מקסימום כמה שנות מאסר. פולארד לא בגד, אבל נבגד – פעמיים: פעם על-ידי השלומיאליות הישראלית שלחצה עליו לספק עוד ועוד חומרי איכות תוך כדי הגברת סיכונו העצמי, ופעם על-ידי האכזריות האמריקנית שאינה יודעת שובעה, ומתכוונת, נכון להיום, להחזיק בו עד מוות, ועד אז לשתות את דמו בקשית.

בתום המונולוג המפעים מתייצב פולארד בפני המושבעים-הקהל, ומסכם: "זהו, תם ונשלם. אין עוד מה לומר. אני אמרתי את דברי. הנה סוף-סוף גם הגירסה שלי זכתה להישמע". קולו הולך ונחלש עד שהוא משתתק כליל וחוזר אל יצועו בכלא. הצופים קמים המומים והולכים הביתה. פולארד נשאר שם, בודד מאחור. עד מתי? עד מוות?

מדינת ישראל, אם להודות על האמת, לא עשתה מספיק למען האיש ששכב על הגדר למען בטחונה. בשנים האחרונות השתנה היחס לטובה, אבל במבחן התוצאה פולארד נותר עם הרשעות והאכזריות הזועקות לשמיים. המעט שיכול העם בישראל לעשות למענו הוא לחזק את לבו באמצעות מכתבים, להצטרף לדף הפייסבוק למענו (פרטים ב-www.freepollard.org) וללכת להצגת היחיד שממלאת אולמות, ומשנה עמדות בקרב ישראלים כה רבים, שעד כה התעלמו ממצוקתו. עדות לכך באה מפי פולארד עצמו, שגילה להפתעתו שמאז מועלית ההצגה בקאמרי, במוצאי יום העצמאות, הוא מקבל גם מכתבים, והמה רבים, שאין הכותרת בס"ד מתנוססת בראשם.

'משפט פולארד' הוא הצגה קורעת-לב. מדהימה. כובשת. חוויה מטלטלת. רוצו לראות.