חוק החרם שעבר השבוע הוציא את המרצע מן השק. לכל אחד ואחת ששמעו על החוק הייתה דעה ברורה - או בעד או נגד. ולראיה - אפס הנמנעים בהצבעה על החוק. הבעיה עם החוק היא שהוא לא אכיף. האם מפעלי 'שמיר' יתבעו כעת את '
שלום עכשיו'? על-פי חוק, מותר הדבר ואף נדרש, אך הוא לא ריאלי. חברי הכנסת שיזמו והצביעו בעד החוק אומנם לא חצו את הגבול, אך הם לקחו אותו רחוק מדי. כיצד יוכל אדם לתבוע אחר לדין על כל חרם? למה שתנובה לא תתבע את כולנו על כך שאיננו מוכנים להשלים עם מחיריהם הגבוהים של מוצרי החלב שלה? זה אותו היגיון בדיוק.
חוק החרם הוא אבסורד בהקשר של ההתנחלויות, כיוון שהמדינה עצמה עוד לא החליטה מה היא עושה עם ההתנחלויות, אך אין ספק שרוח המפקד (לאו-דווקא של ראש הממשלה) של יוזמי ההצעה היא סיפוח ההתנחלויות. הרי גם הקפאת הבנייה שמתקיימת הלכה למעשה בשטחים שמחוץ לקו הירוק היא סוג של חרם, לא?
הרי מבחינת השמאל המאבק הוא רק על "סיום הכיבוש", כי הוא משחית. אומנם אני מסכים במידת מה עם ההנחה שהכיבוש משחית (אך לא על הסקת המסקנות העולה ממנה), אך ההבדל הוא באמצעים. למען סיום הכיבוש, מוכן השמאל להחרים את כלכלת אחיו, כדי לעזור להם להתקדם לעולם הנאור שנמצא בגבולות הקו הירוק. אבל מה יקרה אם יום אחד יחליטו ה
מתנחלים ואלו הנמנים על מחנם הפוליטי להחרים את למשל...ערביי מדינת ישראל? או אז תקום צעקה רבה, גזענות!
קחו למשל את המלצתו של הרב דוב ליאור, בשיחה שלו לפני מספר חודשים בעניין הבדואים, אז אמר כי יש לעודד אותם בכל אמצעי אפשרי לעזוב את הארץ, כיוון שהם מהווים איום על ישראל מבחינה שלטונית, דמוגרפית וכמובן - מבחינת הזהות היהודית. גזען, הרב ליאור, כמובן. אבל אלו אותם כלים שמשמשים את השמאל במאבק נגד ההתנחלויות. זה עובד לשני הכיוונים.
רק מה, להחרים יהודים זה לא גזענות. כמו שצוטט גורם בפרקליטות על-ידי
נחום ברנע במוסף שבת בשבוע שעבר, ההבדל בין ההסתה הימנית נגד הערבים לבין ההסתה השמאלנית נגד מתנחלים הוא שהראשונה היא הסתה לגזענות והשנייה היא רק לאלימות. כל עוד לא הוכח שההסתה מובילה לאלימות, אי-אפשר לעשות דבר נגד המסית.
אז על מה בעצם קמה צעקת השמאל? על כך שהימין שבר את הכלים. זהו. אסור להחרים. אם תקרא לחרם על ההתנחלויות, כמו קראת לחרם על ישראל. ואם כך, מה שונה אתה מאותו אחד שמרצה נגד ישראל? אתה שותף לדה-לגיטימציה על ישראל.
וזו הבעיה. החוק הזה מעביר סקטור שלם מהצד השמאלי הציוני לצד הכמעט אנטישמי. בכך קובע החוק לאיזה מחנה פוליטי משתייך אותו אחד שמחרים את ההתנחלויות כי ברצונו לסיים את הכיבוש. מה שהשמאל לא מבין, זה שאת הגבולות בין שמאל ציוני לשמאל פוסט-ציוני הוא טשטש, לא אלקין.
חרם זה כלי בעייתי. כי כשאתה מחרים קוטג' אתה דופק לא רק את מגה, אתה דופק את החקלאים, שלא בהכרח אשמים. אתה דופק את המתנחלים שרוצים בסך-הכל להמשיך לחיות, אבל אתה מצדיק את אלו שמחרימים את כל ישראל בלי להבדיל בין הצד הזה של הקו הירוק למשנהו. זה כלי בעייתי כי הוא אומר שאתה מוכן לפגוע בעצמך, על-מנת לפגוע באחר עוד יותר.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
