כשפינו את פתחת רפיח ויישובי צפון עזה, שרון מצא פתרון מהיר מאוד. פתרון זמני, לא קבוע, אך זמין ובמחיר זול ל
ממשלה. והפתרון היה קראווילות או קרוואנים או איך שתקראו לזה. איפה כל הקרוואנים הפנויים? אינם? מישהו גזר עוד קופונים? זה לא חשוב עכשיו, עכשיו ומיד - תוך מספר חודשים - אפשר להקים מחנות של קרוואנים ואפילו חדשים קרוב לאוניברסיטאות, למקומות עבודה, ולכל מקום בו יש דרישה לכך.
ושלא יספרו לנו שאין קרקעות. יש קרקעות ואפילו חקלאיות שניתן בצו מיוחד לשכור אותן לזמן קצוב מבלי לשנות את ייעודן בעתיד לקרקע לבנייה ולהניח על קרקע זו את המבנים.
באותה מהירות ששרון לחץ (תתחילו לעבוד! תתחילו לעבוד!), כך יכול גם נתניהו רק אם יהיה לו אומץ.
תשתית? שטויות! הכינו תשתיות על-ידי קבלנים מקורבים, אבל הכינו. והמפונים (עם כל הכעס) התגוררו בהן. קל לסדר תחבורה למוסדות הלימוד, למקומות העבודה ולכל מקום.
ובינתיים, מבלי להמתין, על כל ראש עירייה או רשות מקומית לחייב כל קבלן לבנות אחוז מסוים במ"ר מכל קבלן מבניין כתנאי לקבלת רישיון בנייה; לבנות דירות קטנות להשכרה, שהממשלה או חברה תרכוש, ושכר הדירה יהיה נגיש ותחת פיקוח, ואפשרי לסטודנטים, לזוגות צעירים ועוד.
כן יש לבנות באותה דרך גם דירות צנועות (זוכרים "צנע" או "לכל" בימים הקשים של המדינה?), דירות ללא מזגנים ופרקטים, קרמיקות ומטבחים מפוארים. פשוט דירות שניים–שלושה חדרים, שזוג צעיר יוכל להתחיל את דרכו העצמאית בחיים.
אבל לחשיבה כזאת נדרשים שר אוצר, שר תשתיות, שר שיכון, ושר... ושר... וראש הממשלה. בעצם מספיק רק ראש ממשלה.
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
