מחלקה ראשונה <span style='font-weight:normal;'>[7.9.01]</span>

ניצב אליק רון העיד במשך יומיים - 3-4 בספטמבר 2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית (ועדת אור). ביום הראשון הרצה רון את משנתו - בכל הנוגע לתפיסת הביטחון שלו לאזור מחוז הצפון, כמו גם על דעותיו באשר לדרך שבה יש לטפל בכל אותם מסיתים, ממרידים ופורעי חוק מקרב הערבים ואחרים.

זה היה ונשמע כעדות בחקירה ראשית. היום השני היה פחות סמיפטי. זה נראה יותר כחקירה נגדית - רק שכאן, החוקרים "הרעים" היו חברי ועדת החקירה: שופט בית המשפט העליון, תאודור אור (יו"ר הוועדה); שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, האשם חטיב; והמזרחן פרופ' שמעון שמיר.

אחד העניינים בהם התמקדה הוועדה ב"חקירה הנגדית", הוא ירי הצלפים כנגד המפגינים מקרב ערביי ישראל. אליק רון נשאל בנושא זה שאלות קשות. מי התיר, ומדוע, וכמה פעמים ועוד ועוד.

אליק רון התפתל. הוא עמד על דעתו שהשימוש בצלפים נעשה כאשר נקלעו השוטרים לסכנת חיים. השופטים לא כל כך השתכנעו, ואת מורת רוחם לא הסתירו. בהמשך העדות, ובזאת נעסוק כאן, שאלו חברי הוועדה - ובמיוחד השופט תאודור אור: האם דיווח אליק רון למפכ"ל יהודה וילק על-ירי הצלפים (לא דיווחתי ולא ביקשתי רשות מראש); האם השר לביטחון פנים, שלמה בן-עמי, עודכן (לא יודע); והאם ראש הממשלה עצמו, אהוד ברק, קיבל על כך דיווח (לא יודע, לא מתפקידי לדווח לו).

המידע החדש שאנו מציגים כאן, נוגע לשאלה האחרונה - זו המתייחסת לאהוד ברק. זו אחת השאלות העדינות ביותר, שהרי היא נוגעת לאחת החוליות הבעייתיות ביותר בהן עוסקת ועדת החקירה.

השאלה הציבורית היא המהותית ביותר: האם הפעלת צלפים כנגד המון משולהב ומסוכן, נעשתה באופן פושע ובלתי אחראי ותוך חציית קווים אדומים.

נודע לי, כי בניגוד לרושם שנוצר - כאילו מישהו במחוז הצפון השתגע והורה ליירות לכל הכיוונים, הפעלת הצלפים דווחה כן לדרג הפוליטי, ובהם לראש הממשלה אהוד ברק. המידע הזה נמסר לברק באופן מסודר, בישיבות שהתקיימו באותם ימים שחורים באוקטובר 2000. וברק, יש לומר, לא שלל ולא אסר שימוש בצלפים.

הדיווח נמסר לברק על-ידי מפכ"ל המשטרה עצמו, יהודה וילק. בחלק מאותן ישיבות נכח גם השר לביטחון פנים, שלמה בן-עמי. הצלפים הופעלו בימים שונים, בשלוש נקודות זמן.

המדובר בשוטרי ימ"מ, שהופעלו דווקא כדי למנוע הרג המוני. פעולתם - ולמעשה המיומנות שרכשו - נועדה לשתק פורעי חוק, שהובילו את ההמון וסיכנו את חייהם של שוטרים ואזרחים, ולא, כפי שנטען, לטבוח באותו המון. ועוד: בניגוד לטענות שהעלו נציג ציבור ערביים, ובהם ח"כ אחמד טיבי, הצלפים הופעלו כדי לחסוך בחיי אדם. הם תורגלו לצלוף ברגליים, ולמנוע תנועה וסיכון של שוטרים ואזרחים.


ברק נקרא להעיד

והערה לסיום חלק זה: בחקירתו לא ידע אליק רון את המידע שלעיל. מידע זה, עשוי עתה לחייב את הוועדה לקרוא את ברק לעדות בפני ועדת החקירה.

ואכן, ממידע שהובא לידעתי עולה, כי הוועדה כבר פנתה רשמית אל אהוד ברק, בדרישה להתייצב ולמסור עדות בפני "אוספי החומר" - הם חוקרי הוועדה.

העדות בפניהם נעשית כהכנה לקראת עדותו של ברק בפני הוועדה עצמה. ברק ביקש לדחות את קבלת עדותו עד לאחר החגים. הוועדה קיבלה את בקשתו.

הגינוי בוועידה בדרבן, דרום אפריקה, גרם להלם בישראל. ממשלת ישראל ואזרחיה - כל אחד מאיתנו, הוצגו כגזענים, וכמי שפוגעים בזכויות האדם הבסיסיות של הפלשתינים. הציונות=גזענות, קבעו הארגונים הלא-ממשלתיים שהשתתפו בוועידה בדרבן. הגינוי יצא מחברי הוועידה, אך הידיים הם ידיו של יאסר ערפאת.

המכה הזו - בוועידת דרבן - היא רק "עוד מכה", בהשוואה לזו שמכין לנו ערפאת בימים אלה. ערפאת ובכירי הרשות הפלשתינית מכינים לישראל מערכה משפטית קשה בהרבה: תביעה בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים ואולי אף יותר, בעילה להרג והרס משפחות, גזילת רכוש וקרקעות הפלשתינים בישראל, ומה לא.

סוד כמעט גלוי הוא, כי גם ישראלים מסוימים פועלים בשליחותם של הפלשתינים. הם מצלמים רחובות ובתים, אוספים מסמכים מארכיונים, מלקטים מידע גלוי וסמוי, וכל זאת כדי לגבש את כתב התביעה שבדרך. התביעה עלולה להיות מוגשת, ככל הנראה, בבית המשפט בהאג.

השאלה העומדת עתה על הפרק - וביתר תוקף, נוכח ועידת דרבן, היא: מדוע נמנעת ממשלת ישראל מלהקדים תרופה למכה, ולנקוט בפעולה משפטית כנגד מדינות ערב בכלל והפלשתינים בפרט.

נושא זה נדון בהרחבה בספר שיצא לאור לפני מס' שבועות - "שקיעה במזרח" שמו (על חיסול הקהילות היהודיות במדינות ערב ושוד רכושן) - שכתב עורך החדשות של גלובס, העיתונאי איתמר לוין. לזכותו של לוין ניתן לזקוף, את המהלך הגדול שהוביל בשנים האחרונות, שיצר תהודה עולמית עצומה והביא, בסיכומו של עניין, לקביעת תשלום פיצויים בהיקף של מיליארדי דולרים מצד הבנקים השווייצרים, לזכות ניצולי שואה.

עתה מבקש לוין לטפל בדרך דומה, גם בהשבת הגזילה ממדינות ערב, ולמתן פיצויים לעולים/בורחים ממדינות ערב.

על-פי מחקרו/ספרו של לוין, שווי הרכוש הפרטי המוחזק עד עצם ימים אלה במדינות ערב, נאמד בכ-10-6 מיליארד דולר. רכוש נוסף (קהילתי בעיקרו) בשווי של מיליארדים נוספים, נגזל גם הוא. המדובר בעיקר ברכוש שנאלצו היהודים להותיר אחריהם בסוריה, מצרים ועירק - עת יצאו בבהילות ממדינות אלה.

אלא מה? ועל כך מצביע לוין: ממשלת ישראל לא עשתה עד עתה את הדרוש כדי להקדים תרופה למכה, ואינה מקיימת אפילו החלטות שקיבלה בנושא זה. וכך קורה, שהפלשתינים תובעים השבת רכוש וכספים, וישראל - כלום.

לוין מצביע בספרו ("שקיעה במזרח") על החלטת ממשלה משנת 1951, שבה נקבע כי מדינת ישראל תתבע ממדינות ערב את הרכוש שנשאר מאחור.

לוין מציג את האבסורד: "ממשלות ישראל נמנעו מהעלאת נושא זה במו"מ עם מדינות ערב, ואף במו"מ עם הפלשתינים שהתקיים לפני ואחרי הסכם אוסלו. הימנעותה של ממשלת ישראל הינה מוזרה, במיוחד לאור דבריו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון". במהלך המו"מ שהתקיים ביולי 2000 עם הפלשתינים, העלה קלינטון עצמו סוגיה זו.

לוין מביא בספרו ציטוט מדבריו של קלינטון: "יהיו חייבים להקים קרן בינלאומית למען הפליטים, וכן יש אינטרס בשני הצדדים להקים גם קרן שתפצה את הישראלים שהיו לפליטים בעקבות המלחמה שפרצה לאחר הקמת מדינת ישראל. ישראל מלאה ביהודים שחיו בארצות ערב ושעלו לישראל משום שהיו לפליטים בארצותיהם. זאת בשורה נוספת שאוכל לבשר בעקבות הפיסגה: הפלשתינים סברו שאנשים אלה ראויים גם הם לפיצוי. יהיה עלינו להקים קרן ואנו נתרום לה. ביקשתי מהאירופים והיפנים שיתרמו גם הם, ויהיו גם עלויות אחרות הקשורות בעניין הזה. זה לא יהיה זול".

לדברי לוין, על אף ההכרה בצידקת טיעוננו, ממשלות ישראל לדורותיהם נמנעו מהעלאת התביעות על השולחן. עתה נראה שינוי בנושא זה: "מסתמן שינוי חיובי, שאותו מוליך סגן שר החוץ, הרב מיכאל מלכיאור. אני יודע שהנושא חשוב למלכיאור והוא כבר לקח נושא זה לידיים".

השופטת שהרימה את הכפפה

פרשה חמורה ביותר - של האזנת סתר בלתי חוקית לעורך דין בשיחותיו עם לקוחו, נחשפה בתחילת ספטמבר 2001 בהכרעת הדין במשפטם של האחים בן-קאסם בדיר (ת.פ. 40250/99, בית המשפט המחוזי בתל אביב).

החומרה נובעת, בין היתר, ממעמדם של העבריינים לכאורה: תובע בכיר מפרקליטות מחוז מרכז, ושניים מבכירי היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה.

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, סביונה רוטלוי, שהרשיעה את האחים בדיר בעבירות שיוחסו להם (עבירות מחשב והונאה), מגוללת את הפרשה החדשה הזו בהכרעת הדין. למעשה, בכך היא קיבלה את טיעוניהם של פרקליטי הנאשמים - עורכי הדין אביגדור פלדמן ואבים יריב. היא קבעה, כי התובע בתיק זה וחוקרי המשטרה ביצעו האזנת סתר בלתי חוקית לכאורה, השתמשו בה בבית המשפט (כשביקשו להציג את אותן שיחות כראיה), וגם כיזבו בכל מיני פרטים במהלך המשפט. העונש המירבי הקבוע בחוק, אגב, על ביצוע עבירה על חוק האזנת סתר, הוא חמש שנות מאסר.

ייחודה של הכרעת הדין: בניגוד לנוהג הפסול במערכת המשפט (שבו מעדיפים שופטים להעלים עין, ואפילו "להחליק"), הרימה השופטת רוטלוי את הכפפה, ובד-בבד עם הרשעתם של האחים בדיר - היא באה חשבון גם התובע ועם החוקרים, הוקיעה את מעשיהם וסימנה את העבירות שביצעו.


החרב המתהפכת

הפרשה שלהלן עשויה ללמד, עד כמה יכולה ראיה שהושגה בעבירה להפוך ל"חרב מתהפכת", ולפגוע במחזיקה. ביסוד הפרשה: שש שיחות, שנקלטו בהאזנת סתר בין הנאשם מונדיר בן-קאסם בדיר, לבין פרקליטו אז עו"ד נאדים מסרי. התובע והחוקרים הציגו את תוכנן של השיחות (ואת תמליל השיחות), כראיה לעבירות שייחסו לאחים בדיר (עבירות בהן הורשעו, בסופו של דבר).

כבר בפתח המשפט דרש עו"ד אביגדור פלדמן, לקבוע כי שיחות אלה הושגו שלא כדין. הוא ביקש לפסול את הצגתן, ומכל מקום - לקבוע כי חל עליהן חיסיון מכוח פקודת הראיות (המעניקות הגנה לשיחות עורך דין - לקוח).

התובע, עו"ד דורון פורת, והחוקרים - סנ"צ דוד אוסמו וסנ"צ אשר שמיר, התנגדו לדרישה זו. הם טענו, כי עו"ד נאדים מסרי לא היה אותה עת פרקליטו של החשוד בדיר. לכן, טענו, אין מדובר בקלטות בלתי כשרות, אין לפסול אותן, ומקל וחומר - אין לקבוע כי הן הושגו בעבירה.


האזנות לפרקליט

השופטת רוטלוי הכריעה כאמור באישום כנגד האחים בדיר, וביסוד ההכרעה נאלצה לפסוק גם בחשדות החמורים כנגד התובע והחוקרים. "מן הראיות עולה, כי הן חוקרי המשטרה, בכללם האחראים על החקירה בעניינם של הנאשמים, והן נציגי התביעה, ידעו, כי נאדים מסרי שימש כעורך דינו של הנאשם מס' 1 עוד ב-1996, וכן ייצג את הנאשם לאחר שנקלטו השיחות הנדונות", קבעה השופטת.

ובהמשך:

"... גם משטרת ישראל והתביעה היו מודעים שבמהלך פרקים מתקופה זו, שררו בין [נאדים] מסרי לבין נאשם אחד יחסי עורך דין - לקוח".

השופטת רוטלוי קובעת בהכרעת הדין, כי התובע עו"ד פורת, והחוקרים - אוסמו ושמיר, עשו שימוש, ביודעין, ובניגוד לחוק, בשיחות שהושגו שלא כדין. על כך היא מבקרת אותם קשות. אולי מתוך כוונה שמישהו בפרקליטות יתעורר ויעשה את הדרוש (מה שנמנעו מלעשות, למרות פניות עו"ד פלדמן חודשים רבים קודם לכן), היינו: להעמידם לדין.


שימוש ביודעין

השופטת קובעת, כי עו"ד דורון פורת הופיע, כב"כ המדינה בהליכי המעצר, "בשעה שעו"ד מסרי ייצג את הנאשם".

החוקרים אוסמו ושמיר, קבעה, קיבלו "התכתבות, שניהל עו"ד מסרי בשמו של הנאשם אל מול סנ"צ אשר שמיר ורפ"ק אוסמו מיאח"ה, בבקשה ליתן לנאשם היתר יציאה מן הארץ. רצף מכתבים זה התבצע בחודש יוני 1998, אותו חודש בדיוק בו נקלטו האזנות הסתר, כנגדן טוענת ההגנה... חוקרי יאח"ה, שעסקו בחקירת הפרשה, ידעו גם ידעו שעו"ד מסרי ייצג את הנאשם ושימש כעורך דינו בסמוך למועד קבלת השיחות בתחילת יוני 1998".

השופטת מקלפת מעדותו של התובע עו"ד פורת את היתממותו, כאשר היא קובעת כי ביום 9.7.98 הופיע עו"ד דורון פורת מטעם התביעה, "ולמולו עו"ד מסרי" - עדות לכך שידע שמדובר בפרקליטו של בדיר; היא מציגה את דבריו הבלתי אמינים של החוקר אוסמו ואת התנהגותו בפרשה: "מעדותו של סנ"צ אוסמו, חוקר בכיר ביחידה הארצית לחקירות הונאה, ניכר, כי הוא מבכר להתנער מאחריותו להאזנה לשיחות שבין עו"ד מסרי לבין נאשם מס' 1... מדוע לוותה עדותו בגמגום וניסיונות התחמקות חוזרים ונשנים, שנועדו, ככל הנראה, לגמד את מעורבותו בפרשה?"


בלי אמינות

ובהתייחס לתשובה אחרת שלו כתבה: "תשובה זו תמוהה לאור עמדתו הבכירה של סנ"צ אוסמו בתחום ההונאה, המצריך לא אחת האזנות סתר ואיננה מתקבלת על-ידי כתשובה אמינה לקצין בדרגתו". ובמקום אחר הוסיפה בנוגע לחוקר אוסמו: "... אני מתרשמת שתשובתו היתה מתחמקת, בצורה שאינה הולמת קצין בכיר במשטרת ישראל".

על מעורבותה העבריינית לכאורה של התביעה כותבת השופטת דברים נחרצים וברורים: "בנוגע למעורבותה של התביעה בסוגיית ההאזנות לשיחות, שבין עו"ד מסרי ונאשם מס' 1, טרח סנ"צ אוסמו להדגיש פעמים מספר, כי ההאזנה נעשתה בידיעתו ובאישורו של עו"ד פורת".

בנסיבות אלה החליטה השופטת רוטלוי,"כי ההאזנה לשיחות של עו"ד נאדים מסרי ונאשם מס' 1, בנסיבות שפירטתי לעיל, התבצעה באופן בלתי הוגן ופסול, וחרגה מתחומי היתר ההאזנה הכללי, שניתן לפי סעיף 6 לחוק האזנת סתר".

אי לכך הוא קבעה, כי אין לקבל את אותן קלטות/שיחות כראיה. מה שנותר עתה לעשות, הוא להמתין ולהיווכח, האם מישהו בצאלח א-דין בירושלים יתעורר ויעשה את מלאכתו.

המתנה זו, היא, לדידי, בזבוז זמן. שכן לא צריך להיות מהמר "כבד", כדי להעריך שקטנים הסיכויים לכך שהיועץ המשפטי לממשלה ו/או פרקליטת המדינה יעשו את מלאכתם.